שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנחנו לא לבד: על "מעוף היונה" בפסטיבל ישראל
    האנסמבל של רות קנר פתח את מופעי התיאטרון בפסטיבל ישראל עם "מעוף היונה", עיבוד לספרו של יובל שמעוני שמרכיב ומפרק את המילים הכתובות ויוצר חווייה תיאטרונית יוצאת דופן

    "כל עוד נכתבים דברים כאלה, אנחנו לא לבד", כתבה הסופרת ומבקרת הספרות המנוחה בתיה גור על "מעוף היונה", ספרו של יובל שמעוני, שראה אור ב-1990 בסדרת פרוזה אחרת של הוצאת עם עובד.

     

     

    שמעוני כותב על רגעים יומיומיים, נואשים ולא בהכרח מחמיאים של אנושיות שבירה. הוא כותב על ניסיונו של האדם להיאחז באשליית האושר ועל חמקמקותן של השמחות הקטנות. את הרגעים החמקמקים האלה, את הפספוס כמו את היופי הנסתר לכאורה מעין, את האפשרות שקיימת ולא מצליחה להתממש, את גלי המחשבה והרגש התת קרקעיים שמצויים ביצירתו הכתובה - מביאים כעת חברי האנסמבל של רות קנר לבמת פסטיבל ישראל.


    "מעוף היונה". לועס את המילים ומתכסה בהן (צילומים: רותם ואחניש)

     

    קנר, במידה רבה מחיית הספרות העברית על במת התיאטרון, סוללת דרכים חדשות אל הטקסט הנפלא הזה. היא מְפַנה בין המילים ועל הבמה מקום של כבוד לעולמו הפנימי ולדמיונו של הצופה. מעשה הצפייה בהצגה זו - כמו בהצגות קודמות של האנסמבל הנפלא הזה - מחייב לא רק קשב מתעקש וניתוק מקצב החיים שמחוץ לאולם התיאטרון שלה, אלא גם מוכנות לנבור פנימה אל מטען החיים הפרטי ולדוג בחוויות הזיכרון.

     

    הדיאלוג בין רות קנר לבין עולם הספרות אינו חדש. מאז ומעולם היא מרכיבה ומפרקת את המילים הכתובות. היא לועסת אותן, מתכסה בהן, משתמשת בהן כאילו היו תווים בפרטיטורה מוזיקלית נהדרת. גם בהפקה הנוכחית היא מחברת מעשה אמן בין שני התחומים - ספרות ותיאטרון - ומציעה קריאה מחודשת בקיים.

     

    האושר תמיד במקום אחר

    כמו בספר, מסתרגים זה בזה שני סיפורים. לכאורה מחבר ביניהם רק המקום - פריז. אבל עיר האורות הצרפתית אינה משמשת פה תפאורה נוצצת לאוסף של חוויות תיירותיות. ההיפך, פריז היא עוד הבטחה לא ממומשת לאושר שנמצא במקום אחר.

     

    בתוך הבמה, המתערבבת בקהל, חיות בכפיפה אחת שתי מציאויות מנותקות. זוג תיירים שורד אך בקושי את הזרות שנפערה ביניהם, הריחוק, הפער בין מה שיכול היה להיות ומה שיש. מולו עומדת באומץ-שברירי אישה שבדידותה זועקת ומכוונת בתוכה קול פנימי ממשי כמו דמות אשר מכתיב את פעולותיה, מכוון אותה ובסופו של דבר דוחף אותה לקצה.


    השחקנים כחלון לדמיון. מתוך ההצגה

     

    זהו אינו עיבוד של יצירה ספרותית לבמה. "מעוף היונה" פורש כנפיים ומנתק את המחשבה מהדף והמילים הכתובות. לוקח זמן להתרגל לקצב הנשימה של היצירה אבל אם תשחררו ידיים ותוותרו על המוכר והידוע, צפויה לכם חוויה אינטנסיבית ומעוררת שמפעילה שרירים שהתיאטרון הקונבנציונלי כבר מזמן שכח כיצד להפעיל. עולם הדימויים שרוחש וגועש על במת הזירה, הכמעט ריקה, מחזיר את הצופה אל הילד שבתוכו ויש בזה קסם לא מבוטל.

     

    הפרשנות הבימתית של קנר והביצוע המופתי של שחקניה הם לונה פארק של אסוציאציות, סרט דמיוני שמציף אלף חוטי מחשבה, קצת כמו במעשה הקריאה. יש פה מקום לא מבוטל לקולו של המספר שממומש בעזרתם של
    שחקן ושחקנית: הם המולת הרחוב הסואן, הם קרונות הרכבת התחתית המשתקשקים, הם השטיח האדום המגולגל במסדרות בית המלון והם גם החלון הפתוח שמאפשר לצופה לעוף אל מחוזות דמיונו.

     

    בעולם הדמיון של אנסמבל התיאטרון של קנר סתם כפפה ורודה יכולה להפוך למסטיק בזוקה שנלעס במוגזמות על ידי נערה מתבגרת, לתספורת מוהוק על ראשו של פנקיסט או לכלבלב אריסטקורטי. כמה פשוט, ככה נפלא. במילים אחרות, כל עוד מתאפשרים מפגשים עם יצירות כמו "מעוף היונה", אנחנו לא לבד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים