"צחוק מעבודה": להחליף אותנו, לא אותם
אם אפשר היה להחליף את העם, סמדר שילוני לא היתה מתנגדת לעשות את זה. אבל כל עוד זה בלתי אפשרי, היא מאוד השתדלה למצוא כמה נקודות אור בעונה החדשה של "צחוק מעבודה"
בואו נתחיל מהשורה התחתונה, כן? ביקורת היא תמיד שאלה של טעם. גם הומור. העובדה ש"צחוק מעבודה"
חזרה אמש (ב', 21:00, ערוץ 2) לעונה שישית (שישית!), כלומר העובדה שהיא הצליחה לתקוע יתד טלוויזיוני ב"רשת" (ובמקביל גם בכמה איברים בגופי שחיוניים לי מאוד, אבל זה כבר משהו אחר), וחלק ניכר מהטוקבקים שיתווספו תחת הטור הזה בהמשך, מעידה שחלק גדול מהעם אוהב את שלום אסייג ונושאי כליו. אם העם היה מגיע עם פתק החלפה - אולי היה על מה לדבר, אבל כרגע עדיף להסתדר עם מה שיש.
העונה הביאה איתה "צחוק מעבודה" כמה תוספות וחידושים: היא סוף סוף קיבלה אולפן, ולא תתהדר בפרסטיז' של אולם חתונות. היא תשודר 24 שעות אחרי שצולמה, כדי לאפשר לה להגיע אל הצופים טרייה ומעודכנת יותר (לא סאטירית, אל תגזימו), ולקאסט יתווספו נדב אבוקסיס ורועי לוי.
אבוקסיס לא הופיע אתמול בתוכנית הבכורה לעונה, ורועי לוי, שהוא קצת יותר מתוחכם משאר הקאסט וקצת פחות שבוי ממנו בבדיחות בסגנון "קצב חרמן" או "ישי לוי מכור לסמים", היה נקודת האור האמיתית. לוי הוא מהאנשים שמביאים איתו לשולחן אישיות קומית, ולא רק מייצר פאנצ'ים לפי הזמנה. הוא באמת הכי מצחיק על הסט, או לפחות, כמו שהגדיר את זה בחור אחד שישב אצלי בסלון, הוא הכי פחות עצוב.
אורי חזקיה היה הקלף החזק בעונות הקודמות, והוא ממשיך להפגין סבירות יחסית, עם עומס קל בגזרת ה"מכירים את זה ש" (גם בלי קשר לקליפ ההיפ-הופ-סטאנד-אפ). והשאר הם אסייג (כן, הבנו, אתה לא יודע אנגלית), ליטל שוורץ (לא העברנו איזה חוק נגד מפגעי רעש או משהו?) וארז שלם שאחת לכמה זמן מבריקים עם איזו שורה, מה שמוכיח שהם דווקא יכולים, אבל מיד צונחים בחזרה ובריפיון לצפוי והמוכר.
ד"ש מהאייטיז
גם פינות עם פוטנציאל כמו צחוקופדיה זוכות מהם לרפליקות שמוכיחות שמישהו כנראה אזק את עולם הדמיון והאסוציאציות שלהם לספה שהם יושבים עליה, או לאייטיז, מה שמסביר את מחיאות הכפיים כל 20 שניות והשאפות בקהל. למעשה החלק הכי מצחיק ומרענן בתוכנית היתה הופעת האורח של דובדבני וקובץ'.
"צחוק מעבודה". הומור של טלוויזיה מסחרית (צילום: ינאי יחיאל)
אם זה מנחם מישהו, יכול להיות שיש בעיה עקרונית בפאנל של סטאנדאפיסטים. כשהם על הבמה, הם עומדים שם בדרך כלל לבד, משתמשים בנמרצות שלהם כדי להחזיק את הקצב ואת הקהל וניזונים מתשומת לב.
תושיבו כמה מהם על כסאות באולפן וקיבלתם חבורת ילדים מופרעי קשב שמנסים להשחיל מילה, והעירנות שלהם הופכת לתזזית מאומצת יתר על המידה. ויחד עם כל מה שנאמר פה, וללא ציניות, כל עוד מספיק אנשים מתענגים על הומור "שבלולים זה כמו נזלת", הטלוויזיה המסחרית תספק גם אותם. אותי זה לא מצחיק, אבל היי, אתם רַבּים, אני מעט, והגודל בהחלט קובע, אז תתפנקו.
אסייג. הבנו, אתה לא יודע אנגלית
צילום: יוסי דוס-סנטוס
מומלצים
