מרגישים את החום

לא הייתי אומר שמיאמי היט הפכה להיות הקבוצה האהובה והמועדפת על העולם, אבל היא כבר לא "אויבת הציבור מספר 1", ולברון ג'יימס, שעזב את קבוצת נעוריו, קליבלנד קאוולירס, כדי לעבור להיט, הוא כבר לא המנוול הראשי בעולם האן.בי.איי. כשתקראו מילים אלה, מיאמי היט ודאלאס מבריקס יהיו כבר אחרי שני המשחקים הראשונים בגמר אליפות האן.בי.איי. התחזית שלי היא שמיאמי כבר מובילה 0-2, אבל אם הייתה לי הצלחה של קצת יותר מ-50% בתחזיות שלי, הייתי יושב היום בלאס וגאס במקום לכתוב לידיעות אמריקה.

ספורט - פניית 1 (צילום: Keith Allison)

אין ספק שמשהו טוב קרה למיאמי. עם כל הביקורת עליה ש"היא מנסה לקנות אליפות", אמת אחרת נתגלתה: גם נגד בוסטון סלטיקס, ובמיוחד נגד שיקאגו בולס, היא לא ניצחה בזכות כסף. היא ניצחה עם גאטס, עם זיעה ודם ובמלחמת חורמה תחת הסלים. למעשה נגד שיקאגו בולס במשחקי הגמר על אליפות המזרח, מיאמי הייתה אנדרדוג ברור: שיקאגו הייתה הקבוצה שסיימה עם הרקורד הטוב בליגה. שיקאגו ניצחה את מיאמי ארבעה משחקים רצופים ללא הפסד במהלך הליגה, ולשיקאגו יש את השחקן שזכה בתואר שחקן העונה באן.בי.איי, דריק רוז. ובכל זאת, מיאמי ניצחה את סלטיקס הפיזית 1-4 במשחקים, ואותו גורל היה לבולס, כשהיט מנצחת אותה 1-4, כשבמשחק החמישי בולס הובילה ב-14 נקודות, 4 דקות לסיום המשחק, והיט, בסיום אדיר של הקרבה עילאית מכל שחקניה, ניצחה את המשחק בשיקאגו 80-83, משחק שקבע אותה כאלופת המזרח של אן.בי.איי.

עדיין אויבת הציבור?

כשהעונה התחילה, מיאמי היט הייתה הקבוצה השנואה ביותר באמריקה. שחקני הקבוצה קראו זאת בעיתונים, ראו זאת בטלוויזיה ושמעו זאת מקהל עוין בכל משחק חוץ. אולי היה מוטב לשונאים לעזוב אותם במנוחה. אחרי שהם התחילו את העונה 9-8, וכולם התחילו ללעוג ולספר בדיחות על "השלישייה הגדולה", בדיעבד אני יודע שכל השוללים והמתבדחים על חשבונה עשו טובה גדולה להיט. למעשה, ההפסדים, ההעלבות והבירבורים היו הדבר הטוב ביותר שקרה להיט העונה. למה? כי הקבוצה חייבת הייתה ללמוד לשחק תוך כדי מצוקה, צרה, ושליליות שלא זכורים לי. בכל אולם בו שיחקו הם היו המושחתים, מזיקים, משובשים, ופגומים. היה להם צורך להתגבר על כל השלילה באופן שכלי, פיזי, חברתי וקבוצתי. כשהם הפסידו ארבעה משחקים רצופים, כולם אמרו, "אמרנו לכם? האגוצנטרים הללו צריכים שלושה כדורים כדי להסתדר אחד עם השני", אבל המאמן הצעיר, אריק ספולסטרה – אחד המאמנים האינטיליגנטים ביותר בליגה, שיכנע ולימד את השחקנים לספוג הכל בכבוד ובשקט. אחד מנאומיו בחדר ההלבשה לקבוצה אחרי קבלת פנים אכזרית במיוחד בשיקאגו (והפסד לבולס) ראוי שיילמד בבתי ספר למאמנים. הוא אמר לשחקנים שישבו חפויי ראש: "הכל זה עניין של קנאה. הצעתי היא להיות פסיביים בכל הראיונות ולא להתנגח עם המדיה. קבלו את כל הטענות השליליות בכבוד, אפילו כשאנחנו יודעים שהן לא צודקות ולא נכונות. אנו חייבים לספוג את הסערה עכשיו, ובמקום להיאבק נגדה, ללכת איתה. אתם כולכם גרים ליד הים ואתם ודאי יודעים שהדרך היעילה ביותר להילחם במערבולת מים היא לזרום עם הזרם עד שהוא בהדרגה הולך ונחלש. זה יקרה גם עם הביקורות והשנאה כלפינו. נשתוק עכשיו ואת הפירות נקטוף בסוף, כשנכיר טוב יותר אחד את השני ונתחיל לנצח!"

מיאמי היט הפכה לזבל של הליגה וכל הפסד שלה גרם לחגיגות של אושר וסיפוק בכל רחבי ארה"ב, והעולם, כולל רבים מקוראי עיתון זה, כפי שהתברר לי מהאי-מיילים הרבים שקבלתי. הם הפכו לקבוצה שרוב אוהדי הכדורסל – וכן רוב הקוראים כאן – רצו שתהיה מובסת. למה? ברור: רוב אוהדי הכדורסל שנאו את הדרך בה הודיע לברון על פרישתו מהקאוולירס – טעות קריטית שהוא הודה בה, והתנצל עליה. בנוסף הייתה הדיעה הרווחת שמיאמי "קנתה אליפות". לא חשוב שבוסטון סלטיקס עשתה אותו דבר בדיוק לפני כמה שנים כשאיחדה את "השלישייה הגדולה" שלה (פאול פירס, קווין גארנט וריי אלן), שניו-יורק ניקס מנסה לעשות בדיוק אותו דבר עכשיו (הבאת אמארה סטודמאייר וכרמלו אנטוני, ונסיון להביא את הפוינט גארד הנפלא כריס פאול מהורנטס), ושלייקרס מנסה לעשות הקיץ (להביא את הסנטר דווייט האוורד מאורלנדו). משום-מה דווקא מעשה מיאמי ניתקע לאוהדים כמו עצם בגרון.

הקבוצה ומאמניה עמדו בפני פרשת דרכים. אני נותן להם את כל הכבוד וההערכה שבמקום להתכווץ בפינה, להרגיש רחמים עצמיים, להתלונן 'כולם שונאים אותנו!', אנשי מיאמי היט העדיפו להסתכל לאסון ישר בעיניים ולומר, "או. קיי, מה עושים בנידון?" מה שהם עשו היה דבר שהביא אותם ארבע נצחונות מאליפות אן.בי.איי.

אריק ספולסטרה אמר דבר פשוט: "יותר טוב בנובמבר מאשר במאי". הכוונה הייתה שיותר טוב שכל חיצי השיטנה יגיעו מוקדם מאשר מאוחר, ושההפסדים יקרו בנובמבר, כל זמן שהנצחונות יבואו במאי ויוני, כשהם ממש קובעים. איך אני יודע? שלשום שמעתי אותו מדבר אלינו, העיתונאים, במשך 45 דקות אחרי החזרה הביתה מהניצחון על שיקאגו. הוא הסביר את השקפת העולם שלו ואת תוכנית האימונים שלו לעונה הזאת. הוא אמר לעצמו שיותר טוב שכל הבעיות, חוסר הקואורדינציה, חוסר הידע מה תפקידו של כל אחד, בילבול בהובלת הכדור – מי מוביל ומי קולע – סדר החלפות והשטף בין השחקנים יתוקנו בנובמבר-דצמבר, ולא באפריל-מאי. היה עדיף להיט לחטוף על הראש ולנסות להתמודד עם הכי טוב שנזרק נגדם, כי כל קבוצה חפצה לנצח אותם יותר מכל דבר אחר. נגדם פאול מילסאפ מיוטה שיחק כאילו היה מוזס מלון. נגדם ג'ו ג'ונסון מאטלנטה שיחק כאילו הוא מייקל ג'ורדן, ונגדם מג'יק שיחקה כאילו היתה לייקרס של 1985. נגדם באוקטובר כריס פאול נראה כמו... כריס פאול, ואינדיאנה נראתה כאילו לארי בירד משחק איתה, לא רק מנהל אותה. כל קבוצה נתנה את כל מה שהיה לה נגד היט, הנבל של הליגה, וכל משחק חישל את שחקני היט יותר ויותר.

התחשלות

מיאמי היט נאלצה לשחק בכל אולם עם צופים שהתנהגו כמו חוליגנים. הם קראו את השלטים ושמעו את הנאצות. הם ספגו הכל. ועכשיו לא נשארה לחבורות האנשים הללו מספיק אנרגיה ליצור מקהלות חדשות של בוז. בפעם השניה והשלישית זה כבר לא עובד טוב כמו בפעם הראשונה. לברון קרא שלטים מגעילים על אימו ויחסיה עם בן קבוצתו בקאוולירס, דלורנטה ווסט. דוויין ווייד קרא 'איחולים' שאימו, אשת כמורה פרוטסטנטית, תישרף בגיהנום יחד עם כנסייתה. כריס בוש קרא על הפאראנויות שלו (שבקיומן הוא הודה בראיון למגזין ספורטס אילוסטרייטד), על הפחדים שלו ועל הסיבה שהוא צריך חברה שתגן עליו. הם שמעו הכל, ראו הכל, ובאין ברירה החלו למצוא מחסה והגנה אחד אצל השני. חישול וקשר קבוצתי אמיץ מזה לא יכול להיות.

מיאמי היט שחתה נגד כל הבוץ הזה והתחשלה יותר ויותר בכל משחק. השחקנים החלו לעזור אחד לשני, אבל גם לבקר ולצעוק אחד על השני, כפי שקרה פעם כשדוויין צרח על לברון שהוא לא ראה אותו פנוי והחליט ללכת אחד נגד ארבעה נגד ניקס, ופעם אחרת כשלברון צרח על דוויין שהוא מאט את המשחק. אבל היו אלה צעקות עזרה וקריאת תגר על היריב, לא מריבות פנימיות. לפי כל הידוע לנו, העיתונאים, שוררת במיאמי היט אידיליה: אחד בעד כולם וכולם בעד אחד.

משך כל התקופה הזאת אריק ספולסטרה עבד על "תוכנית שלושת השלבים" שלו. רק בגלל שלא ידעתי מה הוא עושה, ביקרתי את חוסר השטף במשחק ההיט, את הפסיביות שלו על הקווים ואת מה שנראה כחוסר כבוד מצד השחקנים אליו. הכל היה חלק מתוכנית כללית שהוא בנה והתקדם לאט-לאט לפיה, מדרגה-מדרגה, ללא דילוגי מדרגות בעליה. אוי כמה שטעיתי! חוסר השטף במשחק היה מתוכנן, הפסיביות מחושבת מראש. השחקנים היום מעריצים אותו. הוא המנהיג הצעיר שהם צריכים, ובינתיים הוא עושה עבודה נפלאה.

שחקני היט למדו את נקודות החוזק והחולשה שלהם בנובמבר והיו להם אחרי זה ארבעה חודשים לתקן את המעוות. ספולסטרה תיכנן קודם לייצב את ההגנה לפני שכלל דובר על התקפה. הוא מאמין, כמו רבו ומורו פט ריילי, שההתקפה הטובה ביותר מתחילה בהגנה טובה. ואז באה בניית ההתקפה. משחק הקבוצה הפך ליותר קבוצתי, יותר שוטף, יותר מתואם. הם למדו שכן, "השלישייה הגדולה" צריכה לשאת את הטון, ולעתים לקלוע 85% עד 90% מנקודות הקבוצה. שחקני הספסל, ג'ואל אנתוני וג'יימס ג'ונס, קלטו מה נדרש מהם. מריו צ'אלמרס, הפוינט גארד הצעיר, מרגיש חופשי היום לצעוק תרגילים ולכפות על השחקנים לבצע מהלכים. מייק מילר סוחב פציעה אבל הוא מוכן לתת 20 דקות מצויינות של הגנה והתקפה כפי שעשה נגד שיקאגו, ואדוניס האסלם רק חזר מפציעה ארוכה וכבר תרומתו מצויינת מעל המצופה. ההווה כבר נראה ורוד. העתיד אפילו יותר.