התחנה האחרונה של זלמן שושי

"אני סוס פצוע", לוחש זלמן שושי. לגופו חלוק קטיפה שחור דהוי, זרועו הימנית חבושה וחפציו צרורים בשקית אדומה. הוא מקבל את פנינו ישוב על כורסה בלובי של בית החולים נאות התיכון, מרכז גריאטרי לקשישים סיעודיים ביפו, אליו הגיע לאחר ריקוד צמוד עם המוות.

• הצטרפו ל"ידיעות תל אביב" בפייסבוק

כבר שלושה חודשים שושי נמצא כאן, במקום הקשה הזה שרוב דייריו מתניידים בכיסאות גלגלים. כשהוא מוביל אותנו באיטיות לחדרו בקומה השנייה, חלל קטן שבמרכזו מתקן לתליית אינפוזיה, אנחנו חולפים על פני קשישה שמקיאה. "זאת התחנה האחרונה", הוא מתאר את מצבו בקול חלוש וגורר בקושי את רגליו.

בשנים האחרונות חי שושי (62), חולה סוכרת, מקצבה של הביטוח הלאומי. שנים חלפו מאז הפסיק לעסוק בזנות והתפרנס בדוחק מהרצאות בנושא פדופיליה ואיידס. לפני שנה החל לעבוד כמארח בבר, אולם לא התמיד בכך.

עד לא מכבר התגורר שושי בדירת חלמיש שהעניק לו משרד השיכון. אולם לפני כחצי שנה, בעקבות התקף סוכרת, מצאו אותו שכניו כשהוא מוטל חסר הכרה על רצפת אותה הדירה. "השכנים הריחו ריח חריף של שתן וצואה, הם פרצו לבית והצילו את חיי", הוא מספר.

לבית החולים הגיע במצב של מוות קליני, שם הוחזר לחיים ועבר ניתוח מורכב בכתפו שהתרסקה ולאחריו תקופת שיקום במחלקה האורתופדית שבמהלכה איבד, לדבריו, כ־50 קילו. עם סיום הטיפול לא היה לשושי הערירי לאן לחזור. "כשהמוסדות הגריאטריים שמעו שזלמן שושי מגיע הם הבינו שלא משתלם להחזיק אותו", הוא מתאונן. "כשאין באשפוז שלו רווח הוא לא שווה כלום. האדם נמדד בכסף, ואם אין לך כסף אתה תושלך לכלבים, החוצה, אאוט".

רק אחרי ערעורים שהגיש לשירותי הרווחה, שהתקשו למצוא מקום שיסכים לקבל אותו להמשך תהליך השיקום, נמצא לו חדר בנאות התיכון. "לצערי אף אחד לא רוצה לקבל אותי, לתת לי חדר, ארון, מיטה", הוא אומר. "הכאבים נוראיים, בייחוד לאדם ערירי, מוכה גורל ובודד שאין לו מבקרים שיכולים לעודד את רוחו. זה מקום נהדר. הצוות עושה הכול כדי לסייע לי".

סלבריטי, לוחם

שושי לא התבייש מעולם לנפנף בסבל שלו מעל דפי העיתון. הוא מגדיר עצמו כ"קרוס דרסר" (לובש בגדי נשים) מגיל ארבע, ואת ה"קריירה" שלו החל בגנים של חיפה ותל אביב ("בגיל שמונה פתחו אותי עבור שתי לירות ו־25 גרוש", הוא מספר בדרכו הישירה). בהמשך הפך לזונה ממין זכר הכי מוכר בתחנה המרכזית ולמרואיין מבוקש.

בשנות ה־80 התפרסם לאחר שחשף בפני כלי התקשורת את אורח חייו ואת ההתעללויות שחווה בילדותו, ובאומץ רב הוציא את הקהילה מהארון. בהמשך הפך לידידם של אנשי התקשורת והחוק, מיצב עצמו כאושיה תל אביבית והגיע עד הכנסת במאבקו נגד פדופילים והתפשטות מחלת האיידס ובעד מיסוד הזנות.

"בבית החולים כבר דמיינתי שכותבים בעיתונים שזלמן וינדר, בעבר הסלבריטי זלמן שושי, זלמן שלחם למען חולים במחלת האיידס, הקוקסינל הראשון בישראל, הלך לעולמו", הוא אומר. כך מבקש זלמן שושי שיזכרו אותו — סלבריטי, לוחם, אביר זכויות.

היום הוא בעיקר סוס פצוע. "בעבר הייתי סופר סלב שכיכב בעיתונים ועכשיו אני חסר אונים ובודד", הוא מתמצת. "אני לא מבקש רחמים, תרומות או נדבות. אני לא מבקש כלום. אני רק אומר שתשמרו על עצמכם. מה לעשות שאני נראה ככה — כל הסיטואציה לא נראית הגיונית בכלל. צר לי שנפלתי למצב כזה ואני מתחנן: היום אני שבור, השיניים שלי נשברו תוך כדי הנפילה. גם הכתף הלכה וגם השיניים.

"אלוהים החליט שמקומי עדיין על פני האדמה ואני מבטיח לך, אלוהים, לפני שאני מסיים את חיי, להיות צדיק, ללבוש כיפה, לכפר על החטאים שעשיתי ולתרום, להציל ילדים מפני כל המגפות ולהגיע לכל מקום שבו אוזמן לתת הרצאה. אבא שבשמיים, סלח לי. העבר זה סרט של היצ'קוק, מחול שדים, אלוהים ישמור. אל תיתנו לאף ילד לעבור את מה שאני עברתי, כי כולנו ילדים של אלוהים".

נותרו שני חברים

שושי הצבעוני, בעל הלשון החצופה והביטחון העצמי המתפרץ, הוא היום איש חבול, עייף ושקט. איש זקן בחלוק, בודד, מבטו נעוץ בדרך כלל בקרקע. עצוב להיווכח כיצד האדם החברותי הזה כבר לא מסתכל לבן שיחו בעיניים. דיבורו איטי ומסורבל והוא מתנסח באריכות ובאינטונציה של מדליק משואות, כמו מדבר אל ההיסטוריה.

"פעם הייתי המלכה של תל אביב", הוא מצהיר חגיגית, ולרגע עפעפיו מקפצים בתנועה מלכותית, זכר זעיר למה שהוא מכנה "שנות הזוהר שלי". "באותם ימים הייתי מגיע לעשרת אלפים לירות בלילה. הייתי מלכה, אתה יודע מה זה מלכה? מלכה שעושה עשרת אלפים לירות בלילה, בלי מע"מ!".

על מה מבזבזים עשרת אלפים לירות?

"אני מזל מאזניים, אני אוהב את הרגע. הייתי נוסע חמש־שש פעמים בחודש לאירופה. גם בתוך המטוס הייתי עושה קליינטים, זמן זה כסף. לא חסכתי כי לא ידעתי שפעם אני אהפוך לזונה זקנה, שאתבגר. כשאתה צעיר אין לך זמן לחשוב. לא חשבתי שאגיע למצב שלי היום, מגעיל, בלי שיניים. היום אני עירום.

"כשהייתי ה־סלבריטי בשנות ה־70 וה־80, הכתיר אותי מפקד מחוז תל אביב דאז, דוד עופר, 'ד"ר לשרמוטולוגיה'. היו לי המון חוויות, המון סקופים, המון לקוחות דתיים. הייתי נותן הרצאות לשוטרים, לשופטים ולעיתונאים. היו לי חברים, הייתי סטאר. היו לי שחקנים, במאים. בשנים האחרונות אני לא בקשר איתם".

ואהבה? הייתה לך?

שושי מחייך. "ארבע אהבות, כולם גברים. הם נתנו לי חשמל, הם פינקו אותי במיטה. אבל אחד נפטר מסמים, אחד מאיידס, אחד נרצח, והאחרון, שהייתי איתו הרבה שנים, התחתן ויש לו ארבעה ילדים".

ימי הזוהר של שושי, אם אכן היו כאלה, הרחק מאחוריו. זה לא רק מצבו הגופני העגום, אלא גם העובדה שהוא ערירי וחסר פרנסה. המבקרים היחידים המגיעים לחזק את רוחו הם קצין המשטרה סנ"צ אפרים ארליך (קרמשניט) והכתב הפלילי הוותיק בוקי נאה, שמכירים אותו עוד מהימים שבהם התפרנס מזנות בתחנה המרכזית. "הם היחידים שלא עזבו אותי לכל אורך הדרך, באוכל, בכלכלה, בתמיכה ובסעד. אני מודה להם על כל מה שעשו עבורי", הוא אומר.

את ארליך הכיר לפני כ־25 שנה. "הוא היה אז שוטר חדש", משחזר שושי. "בהמשך הקשר התהדק והפך מאוד קרוב לפני כ־15 שנה. הוא היה מביא אותי להרצות בפני שופטים, קצינים ואנשי ביטחון. אפרים היה אז ראש מחלק מוסר ואני הרציתי בפניהם על התפתחות הזנות בתל אביב. הפכנו לידידים קרובים ועם כל בעיה שהייתה לי הייתי פונה אליו והוא השתדל לסייע לי.

"אני לא אשכח איך אפרים והחבר'ה שלו היו עורכים לי מסיבות יומולדת אצלם במשרד. הייתי מביא שתייה ועוגה והם היו מרימים כוסית, חוגגים לי ושרים 'היום יום הולדת'. לא שכחתי לרגע כמה הוא עזר לי ולימים, כשהגיש בג"ץ נגד העברתו לשרת באזור חברון, נסעתי עד ירושלים כדי לתמוך בו בדיון.

"הלוואי שהוא יחזור לאזור תל אביב כי לדעתי המשטרה לא נהגה בו כראוי. הוא ובוקי הם השניים היחידים בעולם שעזרו ועדיין עוזרים לי לחיות. בוקי, עד היום שהתרסקתי בדירה, היה משלב אותי בסיורים הפליליים שהוא עורך בתל אביב. הוא לא שכח אותי אף פעם".

היום זונה, מחר שופט

ההידרדרות במצבו, לדבריו, הגיעה לאחר המקרה המפורסם שבו "הרג" את השר לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין.

ב־1999 טלפן שושי למזכירות הכנסת, הציג עצמו כרופא ומסר הודעה כוזבת על מותו של רובינשטיין, שהיה מאושפז באותה עת. בעקבות ההודעה זכה הפרופסור להספד מרגש מפי יו"ר הכנסת אברהם בורג, שחלק לו שבחים בשידור חי מעל במת הפרלמנט. רק כעבור זמן מה התגלתה הטעות, למבוכתם של חברי הכנסת ואמצעי התקשורת. כתב אישום שהוגש נגד שושי בוטל אחרי שחוות דעת קבעה כי אינו כשיר לעמוד לדין.

"האימפריה נפלה באירוע עם פרופ' אמנון רובינשטיין", הוא משחזר. "חלק ניכר מהחברים עזבו אותי בעקבות זה. הרסתי לעצמי את כל מגדלי עזריאלי. זה היה עניין של רגע. הרגשתי את עצמי רופא, הרמתי טלפון לכנסת, הצגתי את עצמי כרופא וראיתי שזה עובד טוב. כשאמרו במליאה שהוא מת הייתי המום".

היה לך משהו נגד רובינשטיין?

"לא. אמרו שהוא חולה והחלטתי שאני הרופא, זו הייתה בועה שאין לי הסבר איך הגעתי אליה. בהמשך התנצלתי בפניו בסיועו של חבר משותף, עו"ד דוד ליבאי. גם עכשיו אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל שהעמדתי את כל עם ישראל על הרגליים. אני לא אסלח לעצמי לעולם, אמרתי דבר רע שלא יישכח עד יומי האחרון".

זו לא הייתה הפעם הראשונה ששושי החליט שהוא רופא. "במשך השנים חלמתי להיות שופט, וזה לא יצא. חייתי עם פיצול אישיות — היום אני זונה, מחר אני רופא ומחרתיים שופט", הוא מספר. "הייתי יושב באולם בית המשפט כאילו שאני שופט. אם רציתי להיות רופא הייתי הולך לבית חולים והנה אני רופא. הייתי מעדיף להיות מוכּר בתור שופט או רופא, אבל לא זכיתי לכך".

כפיצוי פיתח קשרים עם שופטים רבים, שאת שמותיהם ואת הנסיבות שבהן נפגשו הוא זוכר עד היום, וניהל עימם התכתבויות ארוכות שחלקן נמשכות לטענתו עד היום.

ארבע שנים לאחר מקרה רובינשטיין, ניסה שושי להתאבד לאחר שבלע כדורי שינה בדירתו. גם הפעם ניצלו חייו בזכות ערנות שכניו לבניין, שהזעיקו עזרה רפואית. שנתיים אחר כך החל בהליך של חזרה בתשובה, והיום הוא מאמין שאלוהים הוא שדאג להציל אותו.

החיים שלך היו רעים לתפארת. היינו מצפים שתכעס על אלוהים.

"לא. למדתי בתלמוד תורה ובישיבות, אני מכיר רבנים ואני מכיר צדיקים. אם אלוהים החליט לעשות לי כזו דרך, כאלה מבחנים, אני מאמין בו. הוא הביא אותי לפה כדי שאסבול. על אלוהים אין לי מילה רעה. כל הסיטואציה שלי היא בצו אלוהים".

הצלמת מגיעה. פתאום גבו הכפוף מזדקף מעט ועיניו מתמלאות בחשיבות עצמית. גם כעת, כשהוא שבור, זלמן שושי אוהב את המצלמה ומתמסר לה בשמחה. בעודו מדגמן את עליבותו בפני העדשה הוא פורץ לפתע בשירה, מצטט את מילותיו של חיים חפר: "לאן לאן הולכת את הדרך, לאן לאן הולכת את דרכי" ומוסיף: "אל ארץ לא מודעת, אל ארץ לא מודעת".

שושי מסתכל סביבו ומאבחן. "האנשים פה כולם גמורים, כמעט מתים. אתם יודעים שכבר החלטתי מה ייכתב על המצבה שלי?", הוא משתף. "יהיה כתוב 'פה נטמן זלמן', בלי וינדר כמובן. אני נגעל משם המשפחה של אבא שלי".

זהו, זה כל הכיתוב?

"לא. יהיה כתוב 'פה נטמן זלמן, נולד גוזל ולא ידע את דרכו בעולם. חשב שיהיה משהו ומישהו. חלם להיות שופט, רופא, והיה יכול להביא ילדים ולהתחתן, אבל איחר את הרכבת".

כשנפגשנו, המשפט הראשון שאמרת היה שזו התחנה האחרונה.

"אני רואה את כל הגוססים כאן ואני לא כועס שהגעתי הנה — הכול מאלוהים. אני מודה לו שלא נתן לי שבץ מוחי. הכול הגיע לי. אם הייתי יכול הייתי משנה את הכול".

שושי פורץ בבכי. במשך דקות הוא מתקשה להירגע. "הדמעות שלי הן לא דמעות תנין אלא דמעות של געגוע לילדות שלא תחזור", הוא אומר בקול חנוק. "זה בכי בעיקר על מצבי הקשה. פגשתם אדם פצוע וגוסס, חבול והרוס. זו באמת התחנה האחרונה".