המכשול עצר את הסורים. בינתיים

הסיקור המינורי באמצעי התקשורת הערביים ומספר המשתתפים הנמוך יחסית בהפגנות הם עדות לכישלון מארגני אירועי "יום הנכסה". גם המשטר הסורי נכשל במאמציו להסיט את תשומת ליבה של דעת הקהל בארצו ובעולם מההתקוממות בתוך סוריה אל "מצעדי השיבה" הפלסטיניים לעבר גדר הגבול בגולן. כפי שזה נראה כעת, "יום הנכסה" בגבול סוריה ובשטחים הוא חיקוי חיוור של אירועי "יום הנכבה" מלפני כשלושה שבועות, וכנראה זו גם תהיה תמונת המצב בסופו של היום. יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

הסיבה האחת היא היעדר מוטיבציה והתלהבות בצד הפלסטיני, שאפשר היה להבחין בה כבר לפני כמה ימים ברשתות החברתיות באינטרנט. הקריאות לבוא ולהפגין היו ספורדיות ולא ממוקדות, ולא ניכר בהן מאמץ משמעותי של הארגונים הגדולים ומנהיגיהם להלהיב את ההמונים. מלכתחילה נועד "יום הנכסה" לשחזר את אירועי "יום הנכבה", שגם הוא לא היה הצלחה גדולה מלבד האירוע במג'דל שמס.

הפלסטינים אינם טיפשים. הם ידעו שהפעם צה"ל מוכן טוב יותר, וגם ראו את ההכנות. הם גם הבינו כי "יום הנכסה" הוא בעצם רק קדימון שנועד לשמר את המומנטום לקראת האירועים הגדולים המתוכננים לספטמבר. ובכלל - שיחזור הוא תמיד העתק חיוור של המקור, בעיקר כשמדובר בהמונים שצריך לשלהבם מחדש זמן קצר אחרי האירוע המקורי ולהביאם בהסעות ממקומות מושבם לאזור החיכוך עם צה"ל. אחד הדברים המאפיינים את ההתקוממויות בעולם הערבי הוא שההפגנות הן התפרצויות זעם ספונטניות, הפורצות את מחסום הפחד מפני שהן מתקיימות ממש בפתח הבית, ומי שנפגע בהן הוא בן המשפחה או השכן ולא אדם לא מוכר ממחנה פליטים מרוחק שהגיע בהסעה מאורגנת.

הסיבה השנייה היא ההרתעה שיצרו תגובות צה"ל ב"יום הנכבה". התגובה הנחרצת של ישראל באותו יום והאזהרות שהשמיעו בכירי המערכת המדינית והצבאית בישראל בימים האחרונים הפחיתו את התקווה להישג משמעותי נוסף בנוסח פריצת הגדר במג'דל שמס, והבהירו למפגינים בפוטנציה כי הם עלולים לשלם מחיר נורא עבור הופעה קצרצרה בטלוויזיה. הראשונה, ואולי גם האחרונה, בחייהם.

טביעות האצבע של אסד

הסיבה השלישית היא שהשלטונות בלבנון, בעזה, ברשות הפלסטינית וכנראה גם בסוריה, עשו כל שביכולתם למנוע אירועים המוניים שעשויים לצאת משליטה ולסבכם בעימות ישיר גדול עם ישראל. אפילו חיזבאללה נרתם למאמץ הריסון מחשש לפגיעה בשיעים תושבי דרום לבנון ומחשש להתלקחות בקנה מידה גדול. בעניין זה צריך לתת קרדיט גם למאמץ המדיני המקדים שהשקיעה ישראל בעזרתם הפעילה של הממשל האמריקני, האירופים והאו"ם (כולל אנשי יוניפי"ל בלבנון ואונדו"פ ברמת הגולן). ההבהרה כי ישראל זכאית למנוע פגיעה בריבונותה ובאזרחיה וכי כל מדינה או גורם שלטוני שיאפשר פגיעה כזו יוחזק אחראי משפטית לתוצאות פאטאליות של פגיעה כזו, הובנה במדינות השכנות וגם ברשות הפלסטינית.

כל זה היה ידוע בדמשק. אך השלטונות בסוריה, משיקולי שרידות המשטר, לא יכלו לוותר על ההזדמנות לבצע פרובוקציה בגולן שאולי תמתן ותסיח את דעת ההמונים הגועשים בבית. כדרכם בהתנהלות מול ישראל הם עשו זאת באמצעות שליחים - כלומר הפלסטינים. טביעות אצבעות המשטר הסורי ניכרו בכל פרט: החל בהסעות המפגינים, דרך הטלוויזיה הסורית שהקימה מראש כמה עמדות שידור ודיווחה חי מהשטח, וכלה באמבולנסים והצוותים הרפואיים שהוצבו מראש בנקודות החיכוך שנקבעו מראש מול מג'דל שמס וקוניטרה.

צריך עם זאת לציין, מבלי להיכנס לפרטים (כדי שלא לספק להם רעיונות לעימותים עתידיים שעוד יהיו), שגורמי הביטחון הסוריים וגם הפלסטיניים לא הפגינו יצירתיות ותכנון יסודיים שיביכו או יפתיעו את צה"ל. הם הניחו לפלסטינים להסתער ולחטוף בדיוק באותם מקומות ועל פי אותו מתווה של "יום הנכבה".

אלא שהפעם צה"ל וכוחות הביטחון האחרים של ישראל היו מוכנים וערוכים כהלכה מבצעית, תכנונית, משפטית ומודיעינית. השוני ניכר בעיקר בגבולות סוריה ולבנון. בפיקוד הצפון ניתחו לעומק את לקחי "יום הנכבה", וכבר לפני כמה שבועות החלו בעבודת הכנה יסודית בשטח. התובנה המרכזית הייתה שהאמצעי החשוב ביותר לשליטה בהמון מתפרע הוא מכשול מעכב. אין מכשול, מתוחכם או אפילו קטלני, שלא ניתן לפרוץ אותו ולעברו גם באמצעים פרימיטיביים. זה רק עניין של זמן. אבל הדקות, השעות או הימים שהכוח המגן "מרוויח" כתוצאה מקיומו של מכשול מעכב בנוי כהלכה עושים לרוב את כל ההבדל בין הצלחה לכישלון.

שימוש מינימלי באש

המכשול מאפשר לשבור את תנופת גל ההסתערות הראשון, בין שמדובר בהמון משולהב, במסתננים או אפילו במחבלים מתאבדים; המכשול מאפשר גם לתעל את המנסים לחדור לעבר מה שמכונה בצה"ל "מגרש משחק" שבו ערוכים הכוחות "להכיל"' את האירוע ולטפל במי שמנסה להתקדם לעברם באמצעים לפיזור הפגנות, בנשק-פחות-קטלני (נפ"ק) או באש צלפים לרגליים על פי כללים שנקבעו מראש. מכשול מעכב נותן זמן יקר להניע כוחות עתודה לעבר נקודות חיכוך שלא נצפו ונחזו מראש, ומאפשר גם לחסוך כוח ולפעול בלי היסטריה ובקור רוח.

באזור מג'דל שאמס הוכיח היום המכשול המעכב שהוקם בימים האחרונים את יעילותו בצורה משכנעת. המפגינים לא הגיעו לגדר המערכת כמו ב"יום הנכבה". הם חתכו אמנם פרצות בגדר התלתלית שהונחה בשטחנו בסמוך לקו הגבול הבין לאומי, אך השילוב בין גדר תיל, סוללת עפר וחפיר עמוק צמודים זה לזה, הפכו את ההתקדמות אל מעבר להם לבלתי אפשרית כמעט. מי שבכל זאת ניסה להתקדם לעבר גדר המערכת ולא שעה לקריאות האזהרה ברמקול בערבית וליריות האזהרה באוויר, נורה ברגליו על ידי צלפים שישבו בעמדות צליפה מוכנות מראש (עם חונכים מצוידים במשקפות) כמה עשרות מטרים בשטחנו.

הכל נעשה בצורה מבוקרת ושקולה תוך שימוש מינימלי באש חיה. רוב הנפגעים מהירי נפצעו ואלה שנהרגו נפגעו כשהיו כנראה בתנועה מהירה שלא איפשרה לצלף לדייק או שמתו מאבדן דם תוך כדי הפינוי הממושך במעלה "גבעת הצעקות" התלולה. שם חיכו להם הצוותים הרפואיים והאמבולנסים.

זה רק הקדימון

בקוניטרה המצב היה שונה. העיר החריבה נמצאת בשליטת כוח האו"ם, אונדו"פ, ולכן יכלו שם המפגינים להתקרב למרחק של כשלושים מטרים מחיילי צה"ל וליידות לעברם אבנים ובקבוקי תבערה. שם לא היה מכשול מעכב משמעותי שחצץ בין כוחותינו למפגינים שהופיעו ונעלמו בין הבתים. חיילי צה"ל השתמשו שם בכמות ניכרת של גז מדמיע, אך כשמספר המתקרבים לגדר גדל, נורתה גם אש צלפים.

בנוסף לעבודת ההכנה שנעשתה על המכשול המעכב צבר צה"ל בגולן כמות גדולה של אמצעים לפיזור הפגנות שברובם המכריע כלל לא נעשה שימוש, והוכנו כוחות עתודה רבים, שגם הם לא הוכנסו לפעולה. משטרת ישראל הייתה מוכנה למנוע - ואף מנעה - יוזמת חבירה או סיוע של מפגינים מהצד הישראלי אל המפגינים מהצד הסורי. עד לשעת כתיבת דברים

אלה נראה שצה"ל הצליח במשימתו. המפגינים לא הצליחו לפרוץ את גדר המערכת, והאירועים "הוכלו"; כלומר לא התרחבו בהיקף ולא התפשטו לגזרות נוספות. בגזרת לבנון לא היו כלל אירועים שהצריכו התערבות של צה"ל ובאיו"ש היו כמה התנגשויות שבהן התעמתו מיידי אבנים עם כוחות מג"ב וצה"ל שהשתמשו בגז מדמיע ובכדורי גומי.

בשעת כתיבת דברים אלה עדיין לא באו לקצם אירועי "יום הנכסה". אך גם כאשר הם ידעכו - כנראה בשעות הלילה - צריך להבין ולזכור שמה שהיה היום הוא רק קדימון המבשר את הבאות, וכי כוחות הביטחון של ישראל יצטרכו בעתיד להתכונן למצבים הרבה יותר מסובכים ולהתמודד עמם.