המאהבת מתאהבת ב"סותם הסדקים" שלה
אני לא רואה את עצמי יריבה. יש לי אויבת מבית – אני לעצמי. אם היא רק תבין, היא ואני, באותה סירה חותרות, פעם היא נופלת למים ופעם אני. אי אפשר להסביר את התחושה החזקה כל כך שמוענקת מהאשליה הכל כך גדולה הזו. וכן, לפעמים בחרתי להאמין באשליה. עד היום
"שבתות וחגים", קלישאת הפילגשים. לשמחתי, הפעם, הסיפור שלי, המיוחד (כך חשבתי), לא התיישב עם הקלישאה. לא לבד, לא על הגג, לא בשבתות ולא בחגים. היא יודעת מי אני ואני יודעת מי היא.
מה איתי? מה עם הצד שלי? הצד של מי שקרויה בכינוי המחייב "האשה האחרת". או בשם הקלאסי יותר, פילגש? נסי לרגע לדמיין את העוצמה המסחררת, המשכרת של מישהו שאוהב אותך עד כדי שהוא מוותר על אהבתו האחרת. אולי כבר לא אהבתו, אך בהחלט - אשתו. עד כדי שהוא נהיה כל כך יצירתי במניפולציות שלו כדי לראות, את מי בסך הכל? – אותך!!! תחושת ההעצמה (גם אם היא רגעית) ממילות הייסורים הבלתי נלאים שהוא מביע על כל רגע שהוא לא איתך.
"בסוף אתה תמיד חוזר, לא עוזב לעולם". והוא תמיד חזר. אליי. לא עזב. לא רצה לעזוב. לטענתו – עד היום הוא לא רוצה. אני לא יודעת איפה כל דבר מונח, אבל היא כן. והיא לא ישנה בשקט, ובהחלט מודעת מאוד לקיומי. והיא, היא נשארה שם לבד על הגג.
בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
ולמרות כל אלה, הוא היה מהקבועים. השיר אני מתכוונת. פול ווליום, זעקות לשמיים. "למה אני תמיד מתאהבת במה שאי אפשר?" וכן, בכיתי, ולא רק בלילה, גם ביום. והרטבתי כר, או, כמה שהוא נרטב, הכר.
"שבתות וחגים" - שיר ל"אחרות". מגיע לנו אחד כזה. "לנו". מי היה מאמין שאי פעם אכניס את עצמי לקטגוריה הזו, לקהילה הזו. "האחרות" "החוקיות", יריבות רבת שנים. אבל לא. אני לא רואה את עצמי יריבה. יש לי אויבת מבית – אני לעצמי. אם היא רק תבין, היא ואני, באותה סירה חותרות, פעם היא נופלת למים ופעם אני.
זו רעידת אדמה, זו טלטלה, זה הלם, זעזוע
יש מין נטייה חברתית כזו להאמין שהיא הקורבן. שהרי היא, את המסע שלה כבר עשתה, הגיעה לה לעמק המשפחתיות, הביטחון והנאמנות. אז עבורה, בשורה שכזו, גילוי שכזה, זו רעידת אדמה, זו טלטלה, זה הלם, זעזוע. אני בטוחה שהיא ואחרות שכמותה, אם יתבקשו לתאר, יתארו זאת טוב ממני. ועם זאת, ניחנתי במעט אמפתיה ברוך השם (גם אם היא לא תמיד באה לידי ביטוי), אז אני יכולה לנסות לדמיין.
שלא תבינו לא נכון, אני לא יוצאת נגד הנחת הבסיס שהיא המסכנה, הקורבן, ועוד כהנה וכהנה מילים המבטאות הלם ורחמים. ויחד עם גילוי האמפתיה, סימפתיה והמון רחמים כלפיה, אפשר גם ורק לרגע אחד קטן (וחלילה לא יותר מזה) לנסות, רק לנסות, ולא להבטיח להצליח, לחשוב –
הטור הקודם:
מאהבת: אני עם חלוק פתוח, בכיכר העיר
בת שחר
תשאלו איך אני לא מתביישת? אז לפעמים אני גם מתביישת. אבל בדרך כלל אני רק מתייסרת, שבעיניי, זה עונש גדול יותר מלהיסקל באבנים. אז אולי זה מה שאני עושה לעצמי עכשיו. מאפשרת לכם לזרוק עליי עגבניות, אבנים ושאר ירקות
ומי שבמקרה יש לה אפילו רק סדק קטנטן אחד, בביטחון העצמי, באמונה שלה בעצמה, ויום בהיר אחד "שפר עליה מזלה" ואחד כזה, נשוי, מצא את הסדק הקטנטן הזה וסתם אותו כמו שאף חומר מילוי אחר לא יכל למלא טוב יותר. אחת כזו – יכולה להסתחרר. להתמגנט. ואולי אפילו להתאהב בו, בסותם סדקים שלה.
אי אפשר להסביר את התחושה החזקה כל כך שמוענקת מהאשליה הכל כך גדולה הזו. וכן, לפעמים בחרתי להאמין באשליה. עד היום. אחרת, אי אפשר לשאת את המחשבה שבגדת בעצמך.
לא בה. בך.
>>> מאמרים וטורים על התמודדות עם בגידה
לפנייה לכתב/ת 
"שבתות וחגים" - שיר ל"אחרות"
צילום: shutterstock
מומלצים
