לא אוהבים לא

אמא לרון: "תביא לי בבקשה את העיתון מהחדר". רון: "אני לא יכול עכשיו". אמא נעלבת: "אי אפשר לבקש ממך כלום?! לא אכפת לך מאף אחד חוץ מעצמך..."

אמא לאבא: מחר אני צריכה שתיקח את הילדים מהחוגים כי אני לא יכולה". אבא: "אני לא יכול, יש לי יום ממש עסוק בעבודה". אמא בתגובה: "ואני לא עסוקה?! ומה שאני עושה לא חשוב?!"

אבא לרונית: "תוציאי את הכלב". רונית: "לא רוצה, שדני יוציא אותו". אבא כועס: "אבל אני ביקשתי ממך ותפסיקי להתווכח איתי!"

אלו מספר דוגמאות מיני רבות בהן אנחנו מבקשים משהו, כהורים או כבני זוג, ונתקלים בסירוב.

למה קשה כל כך לקבל כשאומרים לנו 'לא'? יש לכך מספר סיבות:

•  'לא' גורם לתסכול על כך שלא עושים מה שאני רוצה! שלא מתחשבים בי! שלא עוזרים לי!

• תחושת הערך נפגעת: אם לא מסכימים לבקשה שלי מתקבלת תחושה שאני לא שווה. אם הייתי חשוב מספיק והיה אכפת ממני בוודאי היו אומרים לי 'כן'. זה מעורר תחושה של חוסר ביטחון, אשמה, עלבון וכעס.

• הרגשת דחיה: אם דוחים את הבקשה שלי דוחים בעצם אותי כולי. הרצון של האדם הוא חלק ממה שהוא, חלק מהזהות שלו, ולכן כשמסרבים לו בעצם דוחים חלק מהעצמי שלו. הדחיה נותנת הרגשה, שאני לא מספיק אהוב, לא מספיק רצוי בשביל שיתאמצו בשבילי.

• חרדה: אם מסכימים איתי אז דברים מתקדמים לפי הרצון והתכנון שלי. זו חווית שליטה נעימה. כשמסרבים לי אני מאבד שליטה על המצב. לא יודע מה הולך לקרות עכשיו. יש אי וודאות, ומתעוררת חרדה שמוסיפה ללחץ המקורי של הסירוב.

• חולשה: כשאומרים לי 'לא', אני מרגיש שהפסדתי במאבק הכוחות. הרצון שלי הפסיד מול הרצון של האחר שסירב לי.

סערת הרגשות מול הסירוב גורמת לתגובות לא שקולות ולנזק:

• פעמים רבות הצפת הרגשות מסבכת את המצב הראשוני וגורמת להסלמה. בתחילה מישהו ביקש והאחר אמר 'לא'. ההסלמה מתחילה כשנגררים למריבות, לעלבונות, להכללות של תחושה שלילית על היחסים.

• הצפת הרגשות מונעת חשיבה ענינית ויעילה. לחץ תמיד מצמצם את איכות ועומק החשיבה. כשמוצפים קשה להקשיב לאחר, קשה לברר מה הסיבה לסירוב שלו, אולי להבין את הנימוק שלו. קשה לחפש פשרות במקום להתקע במחשבה של 'או-או'. למצא פיתרון בו, למשל, אבא יעזור בחלק מאחר הצהריים, ואמא בחלק האחר במקום להיתקע בתחושה המייאשת שאו שמסכימים לי או שאין דרך מוצא אחרת.

• פעמים רבות אנשים שמתקשים להתמודד עם סירוב בוחרים להימנע מלבקש עזרה מאחרים. הם מעדיפים להסתדר בעצמם בלבד שלא יקחו סיכון שידחו אותם והם ירגישו אחד מהרגשות השליליים שפורטו, שהם בלתי נסבלים עבורם. אנשים אלו מנסים להסתדר לבדם, אבל בדרך כלל צוברים טינה ועוינות כלפי אלו שלא עוזרים להם. הם מרגישים מקופחים, בודדים, מול האנשים סביבם, שלא מבינים ולא עוזרים להם.

• לאורך זמן ההימנעות והטינה פוגעות ביחסים. כשאדם לא אומר את רצונו בקול רם, ובליבו צובר כעס, הסיכוי שייענו לרצונו הולך וקטן. שני הצדדים לא מרוצים. גם זה שלא מבקש וגם זה שלא נתנו לו סיכוי לעשות את מה שציפו ממנו כי לא אמרו לו ובסוף עוד כועסים עליו. זהו מתכון כמעט בטוח לבעיות ביחסים.

• כשלא נותנים לילדים להגיד 'לא', ומפרשים את התנהגותם כחוצפה מכעיסה, קשה להם לפתח את הזהות האמיתית שלהם. כשההורים לא מצליחים להכיל את ההתנגדות של הילדים, שהיא חלק בלתי נמנע מההתפתחות, מפיתוח הכוחות ומתחושת הכוח שלהם, הילדים חייבים לזייף כדי להראות רק נחמדים וצייתנים. לאורך זמן הם מפתחים עקב כך בעיות זהות וקושי במימוש עצמי.

מי רגיש במיוחד לכך שאומרים לו 'לא'?

אין מי שאוהב כשאומרים לו 'לא', זה טבעי ובלתי נמנע. עם זאת יש אנשים שמגיבים בעוצמה חזקה יותר של רגשות כשמסרבים להם. בדרך כלל מדובר באנשים עם רגשי נחיתות, שלא בטוחים בעצמם וברצונות שלהם, ולכן כל סירוב הורס אותם ונותן להם להרגיש שהם לא שווים. אנשים שלא בטוחים שאוהבים אותם מפרשים כל סירוב כדחיה אישית. אנשים נוקשים, שלא מסוגלים להתמודד עם שינויים בחיים, חווים כל סירוב כפירוק התוכניות שלהם, מה שמעורר בהם תסכול וכעס. גם אנשים נרקסיסטיים או מפונקים, שמרוכזים רק ברצונות שלהם, נפגעים במיוחד מסירוב. מבחינתם זה לא לגיטימי שמישהו אחר לא עושה כרצונם ויש לו דעה משלו. בפרשנות שלהם כולם צריכים לעשות מה שהם ביקשו, כי כך העולם מתנהל.

תפקיד ההורים כפול: הם אמורים להתמודד בעצמם עם המצבים בהם אומרים להם לא, וגם אמורים ללמד את ילדיהם כיצד לקבל 'לא' מבלי להתפרק. זו משימה התפתחותית שלוקחת תהליך חינוכי של שנים.

מומלץ להורים להגיד לעצמם דברים רציונליים שמרגיעים את סערת הרגשות. מדובר בפרשנויות חיוביות, ובתקווה שמשהו טוב יצא מה'לא'. כך, למשל, לזכור שחשוב שילדים יגידו 'לא' מידי פעם. זה חלק מההתפתחות שלהם, מהעצמאות, וגיבוש הזהות שלהם. אם יגידו כל הזמן 'כן' איך ילמדו מה הם רוצים, איך יפתחו רצונות נפרדים מההורים? ה'לא' הוא חשוב מאוד להתפתחות האישיות.

באותו אופן, חשוב להזכיר לעצמך שכשבן זוג אומר לך 'לא' זה זכותו וזה חלק בלתי נמנע ממערכת היחסים. ה'לא' מעיד על כנות, על כך שהאחר מרגיש בנוח להגיד לך את דעתו, כמובן שלא צריך להגזים לתגובות 'לא' קבועות, אבל עצם אמירת ה'לא' אינה סוף העולם ביחסים. וכמובן, חשוב להגיד לעצמך שה'לא' אינו נגדך, לא בא להרוס אותך בכוונה, שאולי יש סיבות אותן כדאי לברר, שאפשר למצוא פיתרון.

מחשבות כאלו עוזרות להפחית את הכעס, העלבון, היאוש, ועוזרות להחזיר את ההגיון למצב.

כשנרגעים צריך לדבר אחד עם השני. צריך להקשיב מה אומר האחר, להתעניין מה הסיבות שלו לסירוב, לבדוק אם יש לו הצעות אחרות. חשוב לחפש ביחד פיתרון שלwin-win , כלומר ששני הצדדים מרוויחים. צריך לחשוב, להיות יצירתיים ולמצא דרך. לפעמים לוותר, לפעמים להתעקש ולהשיג את שלך, ובדרך כלל להסכים לפשרה. חשוב להישאר עניניים בשיחה, להתמקד בחיפוש הפיתרון לבעיה שנוצרה (שאחד מבקש/רוצה והאחר מסרב). להקפיד לא להיגרר להאשמות אישיות ("אתה תמיד..."), העלבות ("נמאס ממך..."), שרק מחמירות את המצב, ומונעות להגיע לפיתרון.

כשמצליחים לדבר ולמצא פתרונות כולם מרגישים טוב יותר עם עצמם ובתוך היחסים. וזה שווה את המאמץ.

חלי ברק-שטיין. פסיכולוגית חינוכית, מחברת הספרים: "בגובה העיניים", "תקשיבו לי רגע" ו"כשהילדים יוצאים מהבית".