אל תיגע לי בזכויות

כל אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. כך קובע אחד מהעקרונות היסודיים של שיטת המשטר הדמוקרטית המודרנית. נראה כי לא עוד. בשקט בשקט עבר ביום שלישי שעבר בקריאה ראשונה החוק שזכה לכינוי "חוק המישוש" - מהחוקים המפחידים ביותר שעברו כאן לאחרונה. והתחרות קשה. החוק הזה מפחיד במיוחד בגלל מה שהוא מבטא, הטרמינולוגיה שמאחוריה הוא מסתתר, ואולי הגרוע מכל - הדיון הרדוד שעורר, האופן המגוחך שבו עבר בכנסת והאדישות התהומית שבה התקבל בציבור.

• לקריאת הצעת החוק (pdf) - לחצו כאן
  

החוק אמור לאפשר לשוטרים לערוך חיפוש גופני על אזרחים, גם בהיעדר חשד סביר. די בכך שלמפקד המחוז יהיה "חשש מוחשי" שבמקום כלשהו עלולה להתרחש אלימות כלשהי, כדי להפעיל את הסמכות הזו. המהלך החקיקתי נפתח אשתקד תחת כסות של "שמירה על ביטחון הציבור" ו"מניעת אלימות", ורציונל הפחדתי שמדבר על "תופעת האלימות הגואה במקומות ציבוריים".

בהצבעה חטופה, שבה השתתפו 13 ח"כים בלבד, החל את דרכו לקראת רישום בספר החוקים חוק שמהותו פשיסטית, ומשמעותו אחת - ביטול רשמי של חובת הממסד בדין וחשבון לריבון - האזרח. מיסוד שינוי יחסי הכוחות במדינה.

לא צריך להיות חכם מדי כדי לגלות שטיעוני ה"אלימות הגואה" הם עורבא פרח. די להתבונן על נתוני המשטרה מ-2010, אותה שנה שבה נהגתה ה"רפורמה" בביטחון האישי שלנו, המצביעים על ירידה בהיקף האלימות. האם הח"כים הבודדים שהשתתפו בהצבעה ראו את הנתונים, שמראים כי המשטרה מתפקדת היטב, ושאין לשוטרים שום בעיה גם כיום להפעיל שיקול דעת ראוי, לבצע חיפושים ולמצוא סכינים על גופם של אנשים? (לעיון בנתוני המשטרה בקובץ pdf - לחצו כאן)

אבל קשה מאוד להתכחש לכך שיש תחושה של פגיעה בביטחון האישי, של אלימות שרק מחכה להתפרץ. אולי משום שהתקשורת הופכת ליותר ויותר מתלהמת וחסרת אחריות ציבורית.

השלטון מפחיד, אז פוחדים

אני חושבת שיש כאן משהו עמוק מזה. הדג מסריח מהראש, וסרחונו מחלחל למטה. תחושת הפגיעה בביטחון האישי מגיעה משם. רצף של ממשלות כושלות שהביאו להידרדרות בכל תחומי החיים בישראל, שמתפרקות מאחריות כמעט בכל תחום ותחום, אך בה בעת מגבירות את הלחץ היומיומי על כל אזרח מן השורה; מדיניות שלטונית שעיקרה הסתת הכל בכל; פוליטיקאים שאפילו לא מנסים להעמיד פנים שלמילה שלהם יש איזשהו ערך או שאכפת להם ממשהו מעבר לכותרת של מחר; שנים של מדיניות מכוונת של "הפרד ומשול" ושל הפחדה רב-כיוונית, שבמקרה הטוב מקיימת קשר קלוש למשהו במציאות. שנים שבהן המחוקק והשלטון מזלזלים באזרח ובחוק; שנים של הטמעת הייאוש כדרך חיים.

כל זה יוצר חברה אזרחית שחיה בתחושה שזה מה יש, שאין מה לעשות, שאין שום אלטרנטיבות, שלנצח נאכל חרב. כיכר א-תחריר תהיה כאן? אפילו חרם צרכנים פשוט אנחנו לא מצליחים להרים. השיתוק שורר בכל.

ככל שגובר התסכול, כך האמצעים שבהם ישתמשו אלו שמעוניינים לשמר את האשליה שבה אנו חיים יהיו קיצוניים יותר, אבסורדיים יותר, מנומקים פחות. זו הפואנטה של חוק המישוש. זו גם הפואנטה של ההשתוללות הלא רציונלית בעניין המאגר הביומטרי שמתרחשת בימים אלו ממש.