אורים וסתומים

"היה לי ויכוח עם הבוס שלי", משתף אותנו הקורא מתן בחייו הקטנים וחסרי המשמעות. "הוא טען שאם אדליק ואכבה את האור במשרד בלי הפסקה, הנורה תישרף. אני חושב שזאת סתם קמצנות, אבל מי צודק?". ובכן, מתן, אנחנו מקווים שלא התערבתם על תלוש השכר שלך. הבוס שלך יודע על מה הוא מדבר, לפחות במקרה הזה. ראשית בוא תחזור איתנו לכיתה ז', ויחד ניזכר איך עובדת נורה. רן לוי, מהנדס חשמל וסופר מדע פופולרי, מסביר לנו ולך לאט לאט: "בכל נורת ליבון רגילה עובר חוט להט שעשוי ממתכת בשם טונגסטון", אומר המהנדס. "כשמדליקים את הנורה, עובר דרך החוט הזה זרם חשמלי. בתגובה מייצר החוט התנגדות שמפיקה חום - עניין של כמה אלפי מעלות צלזיוס - ובעקבותיו נפלטת קרינה של אור בהיר".

עכשיו, חוט טונגסטון לא אמור להתרגש במיוחד מטמפרטורות כאלה, רק שאמצעי הייצור בעידן הנוכחי עדיין לא מספיק משוכללים. זה אומר שבכל חוט יש אזורים דקים יותר ועבים יותר, והנה מתבררת הסיבה לשריפת הנורה: האזורים הדקים מגלים התנגדות גבוהה יותר למעבר הזרם, ולכן מתחממים מהר יותר. כשהם מתחממים יותר מדי החוט פשוט ניתך ונקרע, והזרם החשמלי כבר לא יכול לזרום דרכו. זה השלב שבו אתה פונה לבוס שלך ומציק לו עם זה שאתה לא יכול לעבוד בחושך.

סתם שאלה: האם להוא שהמציא את הנורה נדלקה נורה קטנה מעל הראש?

צילום: אימג' בנק / Getty Images

התהליך הנ"ל - בתוך הנורה, לא בנבכי התרבות הארגונית - מתרחש באופן טבעי ברוב הנורות אחרי כמה אלפי שעות עבודה, אבל אם מדליקים ומכבים את הנורה בשיגעון, זה קורה מהר יותר. למה? ככה: כבר אמרנו שההתנגדות יוצרת חום. ברגע ההדלקה, כשהחוט קר, ההתנגדות שלו תהיה קטנה יותר. התוצאה: יותר זרם יעבור דרכו ויחמם את האזורים הדקים לאורכו. הזרם החזק שיעבור שוב ושוב באזורים האלה יגרום לחוט להישרף ולהיקרע מהר יותר. אגב, ובאופן לא מפתיע, נורה חדשה זקוקה למחזורי הדלקה וכיבוי רבים כדי להישרף, ובנורה ישנה זה יקרה הרבה יותר מהר. 

אלא שכאן לא נגמר הסיפור על בני אור ובני חושך, כי מתן מתעקש להמשיך ולספר שהבוס שלו החליף את כל נורות הלהט במשרד בנורות פלורוסנטיות שמצטיינות בחיים ארוכים יותר, ואסר על העובדים לכבות אותן. "האם לא כדאי להפסיק את פעולת הנורות האלה מדי פעם?", מקשה מתן - ובעניין הזה דווקא הוא יוצא צודק. אין שום סיבה להשאיר אור דולק שאין בו צורך, אומר המומחה לוי, ולא משנה עד כמה הוא חסכוני.

נורה פלורוסנטית עובדת קצת אחרת מנורת ליבון רגילה, וגם מהליקופטר, אבל זה לא קשור עכשיו: ברגע שמדליקים אותה גורם הזרם החשמלי לתגובה כימית באדי הכספית שממלאים את חלל הנורה, וזאת בתורה מובילה ליצירת אור. אמנם נכון: נורות הפלורוסנט זקוקות למעט זרם חשמלי כדי לפעול, ולכן הן חסכוניות יותר. מצד שני גם הן תלויות ברכיבים אלקטרוניים שמווסתים את הזרם שמגיע אליהן, כך שבכל פעם שמדליקים אותן עובר זרם חשמלי גבוה דרך כל רכיבי הנורה. מכיוון שהרכיבים האלה נועדו לפעול בסביבה של זרמים נמוכים, כל הדלקה אכן מקצרת קצת את החיים שלהן. בדגש על קצת: משהו כמו חמש שניות מתוך חיים פנטסטיים של עשרות אלפי שעות.

בקיצור, מתן: אם לעולם לא תכבו את האור במשרד, התוצאה לא תהיה חיסכון; מקסימום חשבון חשמל מנופח. עכשיו קדימה, יש לך אישור מאיתנו ללכת לבוס שלך ולהגיד לו שהוא טיפש.

איירון וומן

שני שואלת אם זה בסדר שהיא תאכל חלודה במקום להוציא 20 שקל על גלולות ברזל. אז שמע קמרלינג, חכה שנייה לפני שאתה מוכר את הקורסה הרקובה שלך

"הרופאה רשמה לי כדורי ברזל, אבל הם נורא יקרים", כותבת לנו שני, רק שוכחת לציין שני מה. "אולי במקום לקנות אותם אני יכולה פשוט לאכול חלודה?". אנחנו מצידנו לא התעצלנו ופנינו למומחים, כי זה פחות עבודה מלברר את זה בעצמנו.

מיכל אפרת, מהנדסת מזון עם תואר שני במדעי הרפואה והתזונה, האירה את עינינו בהסבר הבא: "החלודה מכילה בעיקר אטומי ברזל שהתחברו עם אטומי חמצן שנמצאים באוויר", אמרה המזונולוגית. "אם שני תבחר לנגוס בגדרות, הרי שהחלודה תתפרק בקיבה ובמעיים שלה כמו כל מזון אחר". התוצאה: יונים של ברזל ושל חמצן, שימצאו את דרכם במהרה למחזור הדם. וכאן באה הפתעה, כי יון הברזל האמור זהה לחלוטין לזה שקיים בתוספי ברזל רפואיים. וואלה.

אז כן, שני, את בהחלט יכולה לבלוס חלודה במקום לפרנס את תאגידי התרופות. רק תיזהרי עם זה, כי הברזל נעשה רעיל במינונים גבוהים. בגלולות הוא מגיע במינון שמותאם להמלצות התזונתיות והרפואיות, אבל קשה לדעת כמה מהחומר יחדור לגוף שלך מאכילת טרקטורים ישנים. מעבר לזה, היום מצפים את הברזל בשכבה של חומרים שנועדו להוסיף צבע או למנוע חלודה - וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אינם מסוג החומרים שאת רוצה להכניס לגוף שלך. אז בשורה התחתונה, אמא שלך צדקה כשאמרה לא לבלוע.