שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חינוך מיוחד במינו

    "אני לגמרי בעד מהפיכת הקוטג', אבל אני עוד יותר בעד המהפכה של הילדים המיוחדים, אלה שנוח לנו לראות מחוץ לכיתה של ילדינו". הניצחון של אלחנן פוירשטין הלוקה בתסמונת דאון, על המרגלים המודרנים: השבוע הוא סיים את הבגרויות

    השבוע זכיתי לחגוג את הניצחון הפרטי שלנו על המרגלים מפרשת השבוע שקראנו, שלח-לך. בננו אלחנן, הלוקה בתסמנת דאון, סיים ישיבה תיכונית - עם זכאות לבגרות!

     

     

    כשנולד אלחנן לפני למעלה מ-22 שנים - הוקפנו במרגלים. מרגלים טובים, אחראיים ובאמת (ללא ציניות) מרגלים שדאגו לנו. "קבלו אותו כמו שהוא", הם אמרו. "אל תפתחו ציפיות, זה לא ילך". כאשר אלחנן התחיל

    את צעדיו הראשונים בשילוב, הם ספק אמרו ספק שאלו: "אתם לא מתסכלים את הילד? למה אתם עושים לו את זה?" אך לשמחתנו, הוקפנו גם במאמינים נועזים שאמרו: "תילחמו, תשקיעו, יש לו פוטנציאל, הוא נבון".

     

    המרגלים ראו את הקשיים והכישלונות, ואילו אנו ההורים נאחזנו בכל שביב של הצלחה. גם אנו, כמובן, ראינו את הקשיים והבעיות, והם הפילו מפעם לפעם את רוחנו, לא נכחד. חווינו משברים וכישלונות. אך האמונה בכוחו של הילד וביכולות שטמונות בו, העצימה אותנו.

     

    השבוע סיים בננו את הישיבה התיכונית "נעם" בירושלים, המלאה במחנכים ובמורים מאמינים, שחיזקו אותנו ואנו אותם, ודחפו אותו קדימה. ולא סתם סיים - עם זכאות לבגרות.

     

    לא מאמינים בפוטנציאל

    בפרשה שקראנו, חוזרים המרגלים מהסיור שלהם בארץ כנען, ומדווחים לעם שהארץ אמנם "זבת חלב ודבש", ממש כפי שהובטח - אך המקומיים המחכים להם שם, לא ידידותיים: ילידי ענק המתגוררים בערים בצורות, וחזקים מבני ישראל.  


    הניצחון הפרטי שלנו על המרגלים מפרשת השבוע שקראנו. אלחנן פוירשטין (צילום: "העולם הבוקר", "רשת")

     

    המרגלים לא שיקרו, וגם לא היו אנשים רעים. נהפוך-הוא: הם היו אנשים מצוינים ואחראים. לא לחינם נקראו "ראשי בני ישראל". הם פעלו מכוחה של אחריות על הציבור שאותו הנהיגו. הייתה להם רק בעיה אחת - וזו הכשילה אותם: הם הסתמכו יותר מידי על מה שראו. הם היו אמפריציסטים מובהקים, שלא האמינו בכוחו של ה' לשנות את המציאות המוחשית שבה צפו. הם גם לא זיהו את פוטנציאל העם, ולא האמינו בכוחו לחולל שינוי בעזרתו ובציוויו של האל שהוביל אותם עד כה בבטחה.

     

    המרגלים פעלו ופועלים לפי העיניים, לפי המחקרים הסטטיסטיים, לפי העובדות שבשטח. הם לא היו מכריזים על המדינה במקומו של בן-גוריון. יותר מידי עובדות מוצקות הפכו את ההכרזה שלו להזויה, ולמעשה מסוכנת.

     

    פגשתי ואני עדיין פוגש בכל כך הרבה מרגלים. הם אנשים טובים ומקצועיים, מגלים אחריות עצומה, אך לא מאמינים בשינוי, בפוטנציאל, בכוחותינו להתמודד. וכך הולכים להם ילדים ונסגרים במוסדות מיוחדים, בהוסטלים, בבתי ספר ללקויות למידה, ובבתי ספר לבעיות קשב וריכוז. ואין מי שיצעק את צעקת האמונה בשילוב הממשי. אין מי שיתבע את זכותו של הילד המיוחד ללמוד בכיתה הרגילה. אין מי שיזעק את זעקת הפוטנציאל הבלתי ממומש. אין מי שיחזק את ההורים הנבוכים בין חלומם - לעובדות המציאות הנראות, נחקרות ונצפות.

     

    למען מהפיכת הנוכחים-נפקדים

    חשוב לציין כי יש ילדים ואנשים הזקוקים למסגרת מיוחדת, ואת זה יאמר לכם גם מי שמאמין בשינוי ובפוטנציאל. אך אותם יש לאתר בפינצטה. וגם כאשר מבודדים אותם במסגרת מיוחדת, זה צריך להיות במטרה להחזירם מוכנים לשילוב.

     

    בשנה שבה הכנסנו את בננו לכיתה א' רגילה לחלוטין, נפתחה באותו בית ספר, שקלט את אלחנן כל כך יפה, כיתה קטנה לילדים עם לקויות למידה חמורות. האמינו לי, כל ילד ב"כיתה הקטנה" שבבית ספר הרגיל, היה בעל אינטליגנציה גבוהה בהרבה - ללא השוואה - מזו של בננו. אבל לא היה שם אף אחד שיצעק "הצילו, מדוע אתם מבודדים אותם? הם יכולים ללמוד. הם יכולים להשתנות. יש להם פוטנציאל. האמינו בהם, עיבדו קשה, ותצליחו ב"ה". הזעקה הזו לא נשמעה אז, וגם אינה נשמעת מספיק היום.

     

    אני לגמרי בעד מהפיכת הקוטג' והגבינה הלבנה, אבל אני עוד יותר בעד המהפכה של הנוכחים-הנפקדים,
    אלה שנוח לנו יותר לראות אותם מחוץ לכיתה שילדינו לומדים בה. בעצם, לפעמים גם ילדינו שייכים לילדים השקופים, ואז אנחנו הופכי לקורבנות של "שיטת המרגלים" הזו. לכן הקול הזה צריך להישמע – ובגדול: קול האמונה בפוטנציאל האנושי, וביכולתו של האדם להשתנות. כאשר ילד (של אחרים) נקלט בכיתה של הבן או הבת שלנו, עלינו לשמוח ולראות בכך ערך עצום.

     

    גם כי יום יבוא ואנו נזדקן לנו. נהיה קצת בעלי צרכים מיוחדים, ונזדקק לעזרה כטבעו של עולם. נדמה לי כי נרצה אז מאוד להשתלב. נבין שהחינוך לשילוב שילדינו קיבלו - פועל עתה לטובתנו. וכאשר מורה מצליחה לשלב את הילד בעל הצרכים המיוחדים, היא מגלה עוצמות גדולות. היא לא מפחדת. היא כבר לא מרגלת. היא כבר כבשה את הארץ המובטחת, וגילתה שזה אפשרי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זעקת הפוטנציאל המדוכא. הרב רפי פוירשטין ובנו אלחנן
    צילום: העולם הבוקר, רשת
    מומלצים