לא סופרים את החילונים
הציבור החילוני ברובו, קורא כדי להעביר זמן, ומעדיף ספרות פופולארית. הדתיים לעומתם, קוראים לעומק, ומקדשים את המילה הכתובה. חובשי הכיפות כובשים את שבוע הספר כצרכנים וכסופרים, ומבשרים כי עתיד הספרות שייך לדתיים
הציבור החילוני, ברובו, קורא כדי להעביר זמן. וכשקוראים כדי לא להשתעמם, לרוב אין המדובר בספרות יפה. העדפות הקריאה של החילוני הממוצע נעות סביב ספרי טיסה ומותחנים בשנקל. אחוז החילונים המכירים את שמם של גתה או טולסטוי, שלא לדבר על תוצרתם – הולך ופוחת עם השנים. בעידן האינטרנט מכיר רוב הציבור את "הספרות לעם" כוללת את ג'ון גרישם ודומיו. למותר לציין שעל יל"ג, חיים הזז ושאר גיבורי הספרות העברית-הדתית הבראשיתית, מרבית הציבור החילוני לא שמע ולא ידע.
מלקקים את האותיות
נכון, לא כל הדתיים קוראים ספרות יפה, ומן הסתם גם שם יימצאו כאלה שההיכרות עם ספרות מסתכמת
ציבור גדול חרדי ודתי, לומד בישיבות שבהן הפעולה הכמעט בלעדית היא לימוד בלתי פוסק. ואין המדובר במציאות של מאה השנים האחרונות בלבד. מספיק לזכור כיצד חיבבו את התורה על ילדים יהודיים בגלויות השונות – על ידי עוגיות אפויות בצורת אותיות, טבולות בדבש.
בקרב הציבור החרדי דווקא, העיסוק בקריאה בולט במיוחד. לא נדיר לראות אותם לומדים תוך כדי נסיעה או בהמתנה לאוטובוס.
קריאה קדושה
לאינטרנט יש תרומה מכובדת להרגלי הקריאה העלובים משהו של הציבור החילוני. הצפת המידע העצומה,
גורמת לירידה ביכולת הריכוז לאורך זמן, וליכולת ביקורתית נמוכה. נכון, גם בציבור הדתי (ואפילו החרדי) האינטרנט הוא כלי מרכזי, אך החינוך רב השנים ללימוד ולקריאה אינטנסיבית, מצליח למנוע באופן יחסי את ההרסניות של האינטרנט ככלי מנוון.
כל אלה הופכים את המחויבות לטקסט מצדו של האדם הדתי, לגדולה בהרבה. המחויבות היא כפולה: גם מכוח המסורת הדתית, המקדשת את הקריאה - וגם מכוח דאגה ליצירת שיח תרבותי יותר, המבוסס על קריאה.
בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה של תרבות וספרות יהודית, הנכתבת על ידי סופרים דתיים – בד בבד לצד דעיכה של ספרות חילונית איכותית. כדאי לזכור שאת תקופת הרנסאנס התחילו אנשים דתיים. העיסוק בטקסטים הוא שהוביל את העולם קדימה. אין סיבה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
לפנייה לכתב/ת 
