השאלה העולה היא: מה העניין שמוצא היום קהל יהודי ליברלי מאפר ווסט סייד בסופר ידישאי הכותב על חיי השטעטל המזרח-אירופי של לפני 150 שנה? את התשובה מספק הבמאי בעצמו. דורמן, שגדל בבית רפורמי בדטרויט, היה גם הוא שבוי, לדבריו, בדימוי הכוזב של שלום עליכם כסבא חביב, שאינו מזיק וכותב סיפורים מתקתקים על חיי על השטעטל. בבית שלו בדטרויט, מספר דורמן, כמו בבתים יהודים רבים אחרים, מדף הספרים היהודי כלל את "סיפורי טוביה החולב" של שלום עליכם, הספר עליו מבוסס המחזמר "כנר על הגג", אבל איש מיושבי הבית מעולם לא טרח לקרוא אותו. אם הם היו טורחים, יתכן והיו מגלים את אחד מגדולי המספרים היהודים, אם לא הגדול שבהם, במאות האחרונות.

התחקיר של דורמן חשף בפניו סופר מתוחכם, מודרני, קוסמופוליטן ואמן בעל חוש הומור עצום. את ההומור, הוא משוכנע, יצר שלום עליכם כדי לאפשר לאחיו ואחיותיו מהשטעטל להביט בחשכת חייהם ולצחוק. "הוא היה סופר עמוק ומורכב שעבודתו הייתה מלאה באירוניה וחושך, והוא חי בעולם שונה לגמרי מזה שדמיינתי", מודה דורמן. "הוא מאסטר של הסיפור הקצר ואמן המונולוגים".

במשך השנים בהן נבר בארכיונים, הצליח דורמן, שהוא התסריטאי, המפיק והבמאי של "צוחק באפילה", לדלות מהארכיונים צילומים נדירים ואפילו סרטונים המתעדים את הוויית חייהם של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19. דורמן גייס להפקה גם סידרת מומחים אקדמאים המספרים על שלום עליכם ועל התקופה בה חי ויצר, ביניהם פרופ' דן מירון מאוניברסיטת קולומביה, פרופ' רות ווייס מאוניברסיטת הרווארד, דיוויד רוסקיס, מהסמינר היהודי-תיאולוגי, הסופר והמתרגם הלל הלקין, אהרון לנסקי, שהוא מייסד מרכז הספר היידי, וכן נכדתו הניו-יורקית של שלום עליכם, בל קאופמן, שחגגה בימים אלה יום הולדת מאה והייתה היחידה מבין כל המרואיינים בסרט שזכתה לפגוש את הסופר המהולל פנים אל פנים.

זהות יהודית

את החשיפה שלו לשולם רבינוביץ', או בשם העט שלו "שלום עליכם", חייב דורמן לחברו ג'פרי שנדלר, פרופ' ליידיש ולימודי יהדות באוניברסיטת ראטגרס בניו-ג'רזי, שהציע לו את הרעיון לעשות סרט על הסופר היהודי הגדול. דורמן הוא קולנוען עצמאי עטור פרסים, שהפיק סרטים עבור התחנה הציבורית PBS ורשתות מסחריות כמו CBS ו-CNN והתנסה בעבר בקולנוע שעוסק בספרות עם הסרט הדוקומנטריArguing the World, על חייהם של סופרים פוליטיים. את הגדולה של שלום עליכם הוא מצא בכך, שיכול היה להביט ישירות באפילת ההווי היהודי האומלל של אותם הימים במזרח אירופה, לצחוק וגם לגרום לאחרים לצחוק אתו. "גיליתי שהמראה שהציג שלום עליכם לקוראיו שחיו בשטעטל היהודי היא גם מראה עבורי", הוא מסביר, "כדי שאוכל להבין את חיי טוב יותר. היא גם מאפשרת לי להרגיש איך זה היה להיות אז יהודי, כשהאמונה כל הזמן עומדת למבחן".

דורמן מודה שגם הוא, כיהודי אמריקאי, נאבק כל חייו במשמעות של להיות יהודי. כשלפעמים הוא מאמין באלהים ולפעמים לא. "למדתי שהבלבול שלי היה גם הבלבול של שלום עליכם וגם של טוביה החולב, והחיבור למורשת היה חשוב לי כמו שהיה חשוב לסבתא וסבא רבא שלי", הוא מסביר. ההפקה הזאת שיכנעה אותו, שרק כשנתדיין עם הזהות האמביוולנטית שלנו, נוכל להיאחז באופן משמעותי באיזושהי זהות ולעשותה לשלנו. "אני מקווה שאלה שיבואו לסרט בגלל שקראו משהו בעיתון, או שמעו מחבר, יוכלו למצוא את הדרך בחזרה לשלום עליכם ולכתיבה שלו", הוא אומר וממהר להוסיף, ש"למרות זאת הם לא ימצאו את התשובות שהם מחפשים, כי שלום עליכם היה יותר מדי ממולח כדי לחשוב שיש תשובה. במקום תשובה יהדהד צרור השאלות האלה דרך חייהם".

קשה להיות יהודי

שלום עליכם, כפי שמגולל הסרט, נולד כשולם רבינוביץ' ב-2 במרץ 1859 בעיירה קטנה בשם פריאסלאב, שהייתה מרוחקת כשישים מייל מקייב. באיזור זה, "תחום המושב", שנפרש בין הים הבלטי לים השחור ועליו שלט הצאר הרוסי, התגוררו כחמישה מיליון יהודים שחיו תחת הגבלות כלכליות קשות. שולם רבינוביץ', בנו של סוחר חיטה עשיר שצידד בתנועת ההשכלה, למד אמנם בחדר, אבל נשלח מאוחר יותר ללמוד גם רוסית מתוך מתוך תפישה "השכלתית" שיש להתערות בתרבות האירופאית העכשווית.

בשנת 1871 פשט אביו את הרגל ושנה לאחר מכן נפטרה אמו ממחלה. רבינוביץ' נשלח להתגורר אצל סבו עד שאביו נישא בשנית, והוא ו-11 אחיו ואחיותיו נקראו לחזור הביתה. בנעוריו נשלח שולם לגימנסיה רוסית, מתוך תקווה שיהפוך לסופר גדול בעברית, אבל כשסיים את לימודיו ופנה לחפש עבודה במוסד למורים יהודים, הוא נדחה. בלית ברירה לימד שיעורים פרטיים בעברית ורוסית לילדי היהודים שהתגוררו סביב העיירה. למרות זאת, את היצירה הראשונה שלו כתב שולם רבינוביץ' דווקא ביידיש, שפת הדיבור של החברה היהודית. היה זה מאמר על "אוסף הקללות של החותנת", אותן ערך על פי האלף בית.

בשנת 1879 החל לפרסם רשימות עיתונאיות בעברית, בדיוק כשהרומן שלו עם אולגה, בתו של יהודי עשיר ובעל חווה ליד קייב, אותה לימד עברית, התגלה ברבים. ארבע שנים לאחר מכן, כשהתחתן עם אולגה נגד רצון אביה, החליט שולם לכתוב רק בידייש, מתוך נאמנות לאותנטיות של חיי היום-יום של השטעטל, ושנה לאחר מכן התפרסם הסיפור הראשון שלו על טוביה החולב בעיתון "פאלקס בלאט", תחת שם העט "שלום עליכם".

בשנת 1881 נרצח הצאר אלכסנדר ע"י קיצונים רוסים ורבים ברוסיה האשימו את היהודים, מה שהוביל לסידרה של פוגרומים וגילויי אנטישמיות קשים. הצאר החדש, אלכסנדר השלישי, הכריז על שורה של הגבלות נגד היהודים, ואלו הבינו שהם חייבים למצוא לעצמם אורח חיים אחר, זהות חדשה. רבים מצאו את התשובה בציונות, אחרים דבקו בתורות הסוציאליסטיות, והיו כאלו ששילבו את השניים בסוציאליזם הציוני שהוליד את הקבוצות והקיבוצים הראשונים בפלשתינה.

שולם רבינוביץ' עקר לקייב עם משפחתו בשנת 1887 והפך לסוכן בבורסה. ביום הוא היה סלומון הברוקר ומשלוש אחה"צ, כשחזר הביתה, הפך לשלום עליכם הסופר. סיפורי השטעטל שלו היו מתפרסמים בעיתונות היידית והיו פופולארים מאוד. כל העיירה חיכתה ליום שישי כדי לקרוא אותם. בסיפורים אלו חשף שלום עליכם את הפסיכולוגיה היהודית של העיירה. הדמויות שלו, כמו טוביה החולב, מנסות לצאת מהעוני דרך הדיבור. "יהודים הם דברנים", מסביר ג'וזף דורמן, "והם מדברים כשהם נרגשים, אומללים או כועסים".

בסיפור טוביה החולב הראשון, מתווכח טוביה עם אלוהים על קשיי עוניו וצרותיו עם הבנות שלו. את הסיפור ביסס שלום עליכם על חלבן אמיתי שנהג להביא חלב לבית הקיץ של הסופר בעיירה בויארקה, שמחוץ לקייב, לאחר שעשירי העיירה עזרו לו לקנות פרה ולהפוך לחלבן. במשך עשרים השנים הבאות כתב שלום עליכם שמונה סיפורי טוביה נוספים, כשאת האחרון פרסם שנה לפני מותו. למרות שהוא עצמו כבר לא היה דתי באותן שנים, ולמרות כל הטרגדיות שעובר טוביה החולב שלו, הוא עדיין פונה לאלהים ומתווכח אתו. "אתה שם בגן עדן ואנחנו האנשים כאן בחרא", הוא אומר במחזה, מקדים את חנוך לוין ב-75 שנה.

שאלה של זהות

שלום עליכם, מסביר דורמן, נוגע בסיפוריו במשמעות של להיות יהודי בלי רבנים וסמכות תנ"כית. הוא עצמו הפך לעני לאחר שבשנת 1890 איבד את כל הונו בבורסה ונאלץ לעזוב את קייב מפחד הנושים. החותנת שלו, ששילמה את כל החובות שלו, לא דיברה אתו מילה אחת מאז. בסיפורים המאוחרים שלו, היהודים כבר מגלחים את הזקן, מורידים את הכיפה ומתהדרים בשמות רוסים. אחדים מהם מסתכלים במראה ולא מסוגלים לזהות את עצמם, אחרים הפכו לאנטישמים מתוך רצון להגן על עצמם ונחלו תבוסה. היו גם רבים שלא ניסו להשיב על שאלת הזהות אלא עסקו רק לשרוד.

דורמן מודע לכך, ש-150 שנה אחרי לידתו של שולם רבינוביץ', יהודי אמריקה חיים חיי נוחות. חלק חידשו את האמונה הדתית, אחרים נטשו את הזהות היהודית, ולמרות השואה והיווסדה של ישראל, שחיזקו את הזהות היהודית, הוא אומר, תחושת חוסר הביטחון של מי אנחנו ומה אנחנו כיהודים עדיין מטרידה.

הוא מתאר את העיסוק שלו בזהות היהודית שהובילה אותו לשלום עליכם:

"חיפשתי פרויקט ואחרי שלמדתי על שלום עליכם מג'פרי שנדלר, חשבתי לעשות סרט על הניסיון הרע שהיה לו כאן, בניו-יורק. אבל הפרויקט גדל. דיברתי קצת יידיש, שלמדתי מסבתא שלי, אבל הייתי צריך לקחת שיעורים פרטיים כדי להשתפר. כשקראתי את העבודות שלו, ראיתי שני דברים: שהוא היה גיבור תרבות ושאפשר לספר סיפור יותר גדול, איך היהודים עברו מהשטעטל לעולם מודרני".

איפה מצאת את האינפורמציה שהרחיבה עבורך את התמונה?

"ישבתי ימים שלמים בארכיון של YIVO, המרכז הנפלא למחקר ההיסטוריה היהודית שברחוב 16 מערב. זה היה תהליך איסוף ארוך מתמשך של מסמכים וצילומים נדירים. הצלם של עיתון היידיש הסוצילאיסטי 'ג'ואיש פורוורדס', אלטר קאצין, נסע לצלם באירופה עבור העיתון. כך גם הצלם מנחם קיפניס תיעד את העיירות. נסעתי גם לבית שלום עליכם בתל-אביב וביקרתי בבית התפוצות, שם עזרו לי מאוד עם הצילומים. ביקרתי באוקראינה וצילמתי בקייב ובאודיסה, לשם עבר שלום עליכם עם משפחתו לאחר שהפסיד את הונו בבורסה".

מה אתה יכול לספר על הביקורים של שלום עליכם באמריקה?

"בשנת 1905, בעקבות פוגרום שאילץ אותו להסתתר בקייב, החליט שלום עליכם לעזוב את רוסיה. בשנת 1906 הוא הגיע לניו-יורק עם אשתו ובנו הקטן במטרה להצליח בגדול כמחזאי בתיאטראות היידיש. בשנת 1907 הועלו שני מחזות שלו בשני תיאטראות באותו לילה, בביצועם של יעקב אדלר ובוריס טומאשבסקי, כוכבי תיאטרון היידיש של אותם הימים. שלום עליכם עבר מתיאטרון לתיאטרון, אבל המבקרים קטלו אותו, לכל אחד הייתה אג'נדה משלו. הוא לא היה אז מספיק דתי בשביל האורתודוכסים, ולא מספיק סוציאליסט עבור הרדיקלים היהודים. בעוד המפיקים חיפשו אז מחזות שיהודי אמריקה יאהבו, שלום עליכם צחק עליהם וביקר אותם. לקרוא את הסיפורים שלו על העולם היהודי הישן שכתב היה דבר אחר מאשר לצפות במחזות עם הראיה הביקורתית. הוא חזר מתוסכל לאירופה".

אבל גם הוא אהב כסף, הרי הוא היה ברוקר בבורסה.

"הוא רצה שיהיה לו כסף כדי שיוכל לעשות דברים למען התרבות. בתקופה שהיה לו כסף הוא השקיע אותו בעיתונים ביידיש, בכותבים שגייס, וערך ברגישות. הוא השקיע בעתיד התרבות היהודית. שלום עליכם היה אדם של תרבות והשתמש בעוני כדי לכתוב עליו. הוא הרגיש שבאמריקה כל מה שחשוב ליהודים זה הדולר. בפעם השניה שהוא בא לאמריקה, בשנת 1914, הוא יצר את 'מוטל בן פייסי החזן', שכולל סיפור הצלחה של מהגר יהודי שמגיע לאמריקה, ספר שלא הספיק לגמור לפני מותו בניו-יורק ב-1916".

למה אתה חושב ששינו את הסוף במחזמר "כנר על הגג" לסוף טוב שבו טוביה מקבל בחזרה את בתו לחיק המשפחה?

"בשנת 1964, כשהמחזמר הופק לראשונה באמריקה, היהודים שיגשגו ורבים מהם נישאו ללא יהודיות, כך שהיה זה רק טבעי לתת למחזמר סוף כזה. צריך לזכור ש'כנר על הגג' היה למעשה קומדיה, כך שהסוף הוא כזה שהכל בסדר".

איך אתה מסביר את העובדה, שלמרות שלא הצליח בניו-יורק, כ-200,000 איש הגיעו להלוויה שלו כאן?

"כשהוא נפטר הוא הפסיק להוות איום על כותבי היידיש כאן, ושוב אפשר היה להתחבר אליו, להעריץ אותו. יהודים אירופאים רבים באו לכאן צעירים ועזבו את ההורים שלהם באירופה. הם לא נסעו להשתתף בהלוויות שלהם כשנפטרו, להגיד קדיש, ושלום עליכם היה מעין דמות אב עבורם. אחרי מותו הם יכלו לכבד אותו כמו שכיבד את העולם של ההורים שלהם".

איך הפקת הסרט השפיעה על ראית העולם שלך?

"אני חושב שהיא השפיעה במישור הלא מודע. אני לא דתי-אורתודכסי, אני רפורמי שהולך מידי פעם לבית הכנסת 'בני ישורון' במנהטן. לפני עשר שנים אמא שלי מתה והלכתי להגיד קדיש בבית הכנסת במשך שנה שלמה. אני לא חושב שאני מאמין באלהים, אבל אוהב את הרעיון. הרבה יהודים באמריקה חזרו לדת, הם הרגישו שלהביע יהדות זאת הדרך לשמור על הזהות. לי לא מפריע באיזו צורה אתה שומר על הזהות היהודית שלך. רציתי לעשות סרט על שלום עליכם, על זהות יהודית, להבין מי אני כיהודי. שלום עליכם ביקש בצוואה שלו מהמשפחה להגיד עליו קדיש, לקרוא סיפורים שמחים שלו באיזו שפה שנוח להם. כלומר באנגלית. מה שמוכיח שהוא הבין את שינויי הזמן".