הסיוט התממש: לידה שקטה, בלי בכי של תינוק
בשבוע 23 עשינו את הסקירה המאוחרת. חיכיתי להבעת האושר על פניך כשנסקור את איבריו של הילד שלנו, שכבר הכרתי בעיני רוחי, כבר ידעתי שהוא יהיה שובב. אבל הדבר הראשון שהרופא ראה באותה סקירה היה חור בלב, והיה צריך לעשות הפסקת הריון
בואו לדבר על התמודדות גם בפייסבוק של ynet יחסים
זה היה ממש מטופש, שכן בחודש שלאחר מכן נכנסנו להריון. השמחה היתה גדולה, הריון ראשון זה תמיד מרגש. בסקירה הראשונה לא היית נוכח, ספרנו אצבעות ובדקנו איברים, לא היה גבול לאושר שלי. כל כך רציתי שגם אתה תחלוק איתי את האושר הזה.
בערב פסח הרגשתי בראשונה תנועות ושמתי את ידך על הבטן שלי, אבל העובר שלנו סירב לשתף פעולה. אחרי כמה שבועות כבר היית שותף לתחושה שמשהו חי שם, בועט, מחכה שנעטוף אותו ברחמים, נלמד אותו כל מה שאנחנו יודעים.
בשבוע 23 עשינו את הסקירה המאוחרת. חיכיתי להבעת האושר על פניך כשנסקור את איבריו של הילד שלנו, שכבר הכרתי בעיני רוחי, כבר ידעתי שהוא יהיה שובב, שכבר פינטזתי לו חיים שלמים. אבל הדבר הראשון שהרופא ראה באותה סקירה היה חור בלב, לא כזה שאפשר לאחות. כזה שמצריך הפסקת הריון.
כאב סימא את עיניי ולא יכולתי להתמודד, רק לפעול. אתה עברת את האבל בדרך שונה, נתת דרור לגוש בגרון.
אני הייתי עצורה, רק ניסיתי להחזיק מעמד לתהליך הפיזי הקשה, הסיוט של חיי, לידה שקטה.
לידה בלי בכי של תינוק.
נצמדנו זה לזה כאילו חיינו תלויים בכך
מהרגע שנודע לנו נצמדנו זה לזה כאילו חיינו תלויים בכך, לא נפרדנו ליותר משעה, וגם זה היה נדיר. ניסינו להקל זה על זו, לדלל את הכאב, להסיח את הדעת בכל דרך אפשרית. בישלתי לך, ליטפת אותי, ראינו סרטים ביחד, האבל היה בעצם תקופת אידיליה בזוגיות שלנו, אבלים אהבנו זה את זו יותר מאי פעם. אחרי הכל, ריקה ומדממת, התחלתי לשחרר את הגוש בגרון שאתה כבר ניקית מעליך.
עברנו את זה, אהוב שלי, צלחנו ביצה שלא חשבתי שאוכל לצאת ממנה אם אי פעם אפול לתוכה. אני יודעת שזו לא הפעם האחרונה שניאלץ להתמודד עם קושי, לצערי, אבל אני יודעת שיש לי אותך, וזה כל מה שאני מעזה לבקש.
אני מקווה ששוב תתפתח זיגוטה מלאת אפשרויות בתוכי, קצת ממני וקצת ממך, וקצת משהו חדש שימלא את חיינו באתגרים לטוב ולרע, כולי תקווה שבעיקר לטובה.
>>> עוד סיפורי התמודדות
לפנייה לכתב/ת 
