מה לעזאזל קרה לקווין ספייסי?

לשאלה שבכותרת יש המון תשובות. אם תקלידו אותה בגוגל - עם או בלי הלעזאזל, עם או בלי "הקריירה של" בין המה קרה לקווין ספייסי - תגלו שב־Yahoo! Answers ניסו לענות עליה כבר ב־2009, ושהיא חזרה על עצמה עוד באינספור פורומים שונים. במקום אחד נטען שתפקידו של ספייסי כמנהל האמנותי של התיאטרון הלונדוני "אולד ויק" גוזל ממנו זמן רב, מה שבטח נכון, אבל לא באמת יכול להיחשב לתשובה מספקת; בפורום של boardreader.com היה מי שכתב כי האיש "נהנה לשבת בבית ולהיות הומו", וריאציה מגעילה במיוחד על בריג'יט ברדו שצופה מן המרפסת; אחד המשיבים ב"יאהו" הלך לכיוון של התפכחות מהבולשיט של תעשיית הקולנוע, מה שלא ממש מסתדר, כי זה לא שקווין ספייסי הפסיק להופיע בסרטים. הוא רק הפסיק להופיע בסרטים שאנשים רואים.

לפני לא המון שנים, כל סרט שלו היה אירוע. בין 1992 ו־99' הוא הספיק להופיע בסרטים קטנים־גדולים כמו "גלנגרי גלן רוס" ו"לשחות עם כרישים", גדולים־קטנים כמו "התפרצות" ו"עת להרוג", וגדולים־עצומים כמו "שבעה חטאים", "סודות אל.איי", "החשוד המיידי" ו"אמריקן ביוטי" - ואני מזכיר שהשניים האחרונים נגמרו עם אוסקר אחד על תפקיד משנה ואחד על תפקיד ראשי, בהתאמה. והיום? היום יוצא כאן "העסקן" יותר מחצי שנה אחרי שהופץ בצפון אמריקה וחודשיים אחרי שיצא בדי.וי.די ובבלו־ריי. זה, בהגדרה, ההפך הגמור ממה שמפיצינו נוהגים לכנות "אירוע קולנועי".

"העסקן" הוא לא סרט רע; הוא פשוט סרט שולי, פסיק בשנה הקולנועית שעברה. וכשמביטים בכותרים האחרונים בשיתוף ספייסי, מגלים תמונת ראי לרצף שלו משנות ה־90. "21"? "גברים שבוהים בעיזים"? "פרד קלאוס"? זה כאילו שהאיש החליט להתמקד בשני סוגי סרטים, גרועים ותמוהים. בהנחה שזה לא קרה, ושגם ההוא מה"להיות הומו" לא בכיוון, אני שב ושואל: מה קרה לקווין ספייסי?

"איזה קטע, הגולדברגים שמו שלט למכירה"

נקודת המפנה היתה "סופרמן חוזר". רוב סרטי הקומיקס מעניינים בדיוק כמו הבד־גאי שלהם, וספייסי היה לקס לותר מאוד לא מעניין. בטח לא מעניין כמו ג'ין הקמן, שהפרשנות שלו לדמות האיקונית הזאת היא כבר קלאסיקה. קשה להאמין שמישהו תלה את הכישלון היחסי של "חוזר" דווקא בהופעה המאכזבת של ספייסי, אבל זאת היתה נקודת האל־חוזר שלו: מאז לא ראינו עוד את שמו מתנוסס על פוסטר של כותר הוליוודי מרכזי. וזה לא שבינתיים הוא הלך והפציץ כמה מאסטרפיסים בקולנוע האינדי, כך שאפשר לקבוע בצער: האיש הוא הכישרון הכי מבוזבז בתעשיית הקולנוע האמריקאית.

לפני שבועיים עשיתי את הצפייה המסורתית שלי ב"אמריקן ביוטי" - אני לא נותן לשנתיים לעבור בלי סיבוב נוסף על היצירה המונומנטלית הזאת - ותשמעו, ספייסי עושה שם את אחד התפקידים הגדולים בתולדות הקולנוע. יש לי הוכחות להצהרה הזאת, כי בכל צפייה נוספת אני מגלה ניואנס שאיכשהו חמק ממני בפעמים הקודמות. גם הפעם ראיתי שם משהו חדש, משהו שספייסי תמיד מביא איתו אל המסך, ומשום מה חמק מתודעתי עד עכשיו: האיש שהקדיש לג'ק למון את האוסקר השני שלו בא בדיוק מהאסכולה של למון. בתוך תעשיית סרטים שמאז ברנדו מקדשת את האנדרסטייטמנט, השניים האלה באו בדיוק מהכיוון ההפוך. התיאטרלי, הגדול־מהחיים. וזה בטח חלק מהתשובה לשאלה הגדולה על ספייסי, כי כמה תפקידים כבר יש שההגזמה יפה להם.

דסטין הופמן אמר עוד בשנות ה־80 שאחרי לכתו יזכרו לו רק שני תפקידים: ראצו ריזו ב"קאובוי של חצות" וריימונד בביט ב"איש הגשם". על אותו משקל, לספייסי יש כבר שלושה תפקידים שייזכרו לנצח: ג'ון דו ב"שבעה חטאים", קייזר סוזה - בעצם שנייה, מה אומר חוק ההתיישנות על ספוילרים? - ב"החשוד המיידי", ולסטר ברנהם ב"ביוטי". שלוש הופעות מוקצנות אבל מדויקות, תיאטרליות אבל אמינות, משוגעות אבל משעשעות. אולי זה פשוט המקסימום ששחקן, ענק ככל שיהיה, יכול לצפות לו בגלגול אחד?

"מוקדם מדי". ריצ'רד דרייפוס סיפר ב"סטודיו למשחק" ששתי המילים האלה ליוו אותו כל הדרך מהכיסא אל הבמה שעליה הוענק לו אוסקר על "דירה לשניים". דרייפוס היה אז בן 31, ארבע שנים בלבד אחרי הפריצה שלו ב"המרוץ לצמרת של דודי קרביץ", והוא חשש מתרחיש האימה של כל אמן, בכל תחום: להגיע לפסגה כשרק התחלת ללכת.

ספייסי היה בן 41 כשקיבל את האוסקר השני שלו. קשה להאמין שגם הוא חשב במונחי "מוקדם מדי", אבל לגבי השיא ומה שקורה אחריו לא היו לו אשליות. בראיון שניסה לפצח למה מאז 2003 הוא קודם מנהל תיאטרון בלונדון ורק אחר כך שחקן בהוליווד, האיש אמר ככה: "הסתכלתי על הקריירה שלי אחרי 'אמריקן ביוטי', והיה לי ברור שהדברים לא יכולים להיות טובים יותר. מה הייתי אמור לעשות בשארית חיי, לנסות להתעלות על עצמי? לנסות להישאר שֵם לוהט שמופיע בכל הסרטים הנכונים? לא, אני לא שם זין. אני מעדיף לנצל את ההצלחה שלי כדי לעשות דברים שהם גדולים יותר מעצמי. הקריירה האישית שלי לא מעניינת אותי יותר".

הדברים האלה נאמרו זמן לא רב אחרי ש"מעבר לים" בבימויו ובכיכובו קיבל בראש מהביקורת, וסביר להניח שספייסי היה במגננה, אבל אם ניקח את התמצית כפשוטה, הרי שהתשובה הכי טובה לשאלה שלנו הולכת ככה: עם שני אוסקרים, חשבון בנק נחמד ודיי־ג'וב מכובד, קווין ספייסי אכן תפס כבר את העסק, ועכשיו הוא צופה על העניינים מהמרפסת. כך שבעצם, הגולש המגעיל ההוא טעה בדיוק במילה אחת. קייזר סוזה נהנה לשבת בבית, ולהיות אגדה.

בגן הטוב והרע

אם אתם רוצים לראות את הסיפור של ג'ק אברמוף, הלוביסט האמריקאי שהשאיפות האישיות שלו סיבכו אותו בו בזמן עם בתי קזינו בשליטת שבטים אינדיאניים, העולם התחתון במיאמי וכמה חבר'ה יוונים ששוברים עצמות במקום צלחות, אתם חייבים לראות את "העסקן", או במקור Casino Jack. לא הפיצ'ר העלילתי בכיכובו של קווין ספייסי; הסרט התיעודי שנקרא במקור Casino Jack and the United States Of Money, ומופיע מעת לעת ברוטציה של "יס דוקו" תחת השם - רק כדי שיהיה ממה להתבלבל - "קזינו ג'ק". יעיף לכם את המוח הדבר הזה. לחלופין, אם אתם רוצים לראות ביו־פיק מפוספס אך לא בלתי מעניין, וגם את הסרט הראשון שעושה שימוש מושכל ביכולת החיקוי הפנומנלית של ספייסי, לכו על המהדורה העלילתית.

הביוגרפיה של אברמוף כל כך מפותלת, והדברים שעשה בשנים שנחשב ללוביסט החזק באמריקה כל כך לא סבירים, שאין טעם אפילו לנסות לתקצר את זה באינצ'ים הספורים שלפניכם. מספיק לומר שהיהודי הזה ניצל את קשריו הפוליטיים כדי לקדם מטרות שונות ומשונות - חלקן פילנתרופיות נטו, חלקן קפיטליסטיות קלאסיות, חלקן בכלל קולינריות – עד שהוא עצמו התחרפן קצת, והכל התפוצץ לו בפרצוף. זה משהו ששחקן כמו ספייסי יכול לנעוץ בו שיניים עד זוב, והוא באמת נותן כאן את ההופעה הטובה ביותר שלו זה שנים; חבל רק שהבמאי ג'ורג' היקנלופר (איך אמרו הגששים לבוחצ'בסקי? אין דבר), שהבריק עם הליהוק, קצת איבד את העלילה באספקטים האחרים.

"העסקן" מתקשה להחליט מה הוא יותר, דרמה קומית או סאטירה נשכנית, וזה הופך אותו לסך־הכל פגום למדי. אבל פר־סצנה, לפעמים רק פר־שורה, יש לו יציאות שבהחלט שוות את הקטעים הפחות מוצלחים. נגיד ככה: זוכרים את "מלחמתו של צ'רלי ווילסון"? אז תורידו מזה עשרה אחוזי שנינות ו־20 אחוז אינטליגנציה תסריטאית, ותחליטו לבד אם זה מספיק בשביל לצאת לסרט שאתם כבר יכולים לראות בבית.

• העסקן, בסינמה סיטי מה־9.6.