שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הספר האלקטרוני - ועם הספר
    גם אם יעלמו הספרים, ותיסגרנה כל הספריות - ימשיך העם היהודי להיות "עם הספר", על שם ספר הספרים שניתן לו על לוחות של אבן. אז שקצת טכנולוגיה תבהיל אותנו?
    שבוע הספר הסתיים, אך התהיות על עתיד הספר בעידן התקשורת הדיגיטלית, תקפות מאי-פעם. אומרים שיש צורך לחסוך בנייר כדי להציל את יערות הגשם, וטוענים שהטכנולוגיות החדשניות להפצת מידע ממוחשב, יגזלו מאיתנו את חוויית הדפדוף. מה יקרה אז לארון הספרים שאצר נכסי רוח והעבירם מדור לדור? וחשוב בהרבה, מה תהיה משמעותו של התואר "עם הספר", שנראה עד כה כחלק בלתי נפרד של התרבות והזהות היהודית?

     

     

    דומה שהחששות מוגזמים, אפילו מיותרים לחלוטין. היינו "עם הספר" הרבה לפני שהכינוי הזה הוצמד לנו בקוראן. הרבה לפני היות הנייר ומכבש הדפוס וריח הדבק העולה מן הכריכה. היינו לעם בעת ובעונה אחת עם היווצרותו של ספר הספרים, התנ"ך. העולם, אנו למדים מספר בראשית, נברא במאמר - משמע בטקסט או בצירוף מילים. ומרגע שאלה עולים על הכתב, הנה לך ראשיתו של ספר. ראשיתה של היסטוריה. וכדברי המשורר אורי צבי גרינברג: "הנשאר בכתב זו השארת הנפש". זה, בעצם, מותר האדם מהברואים האחרים. זה צלם אלוהים הטבוע בו.

     

    ערך יהודי עליון

    לא לחינם נכתב בפרק ה' בספר בראשית "זה ספר תולדות אדם. ביום ברוא אלוהים אדם בצלם אלוהים

    עשה אותו". זהו העיקרון החשוב ביותר ביהדות. כאן - כשהספר בראש - אנו מתוודעים לתרבות האנושית בעצם תמציתה, ומכאן אנו מגיעים לכבוד הבריות, ל"חביב אדם שנברא בצלם", למכלול המצוות שבין אדם לחברו.

     

    כל זאת, בלי קשר לפן החומרי של הספר, כפשוטו. עשרת הדיברות ניתנו בכתב חרוט על לוחות אבן. מגילות ספר – וכמובן ספרי תורה – הועלו על גווילי קלף. איננו יודעים איך תועד לראשונה חזון הנביאים, וכיצד נשמרה הפואטיקה המופלאה של מזמורי תהלים ושיר השירים. אבל אין ספק שהמשימה צלחה גם ללא הטכנולוגיות שיש המקוננים עתה על אובדנן.

     

    שמירת הספר - בלי תלות במדיום - בעת שלום ובעת מלחמה, באסון ובשואה, היתה ונותרה ערך יהודי ראשון במעלה. תעיד על כך איגרת שנשלחה מבית דינו של יהודה המכבי "לאחים היהודים אשר במצרים". נאמר בה על יהודה "את הספרים אשר נפזרו מפני המלחמה אספם לנו כולם והם אצלנו". יותר מאלף שנים לאחר מכן, פסק רבי יהודה החסיד כי "אם יש בידי אדם זהב ובידו ספרים, ונפלו מידו הספרים והזהב, יגביה תחילה הספרים ואחר כך הזהב".

     

    ולהבדיל, אבן הפינה לאקדמיה הישראלית, על מכלול הישגיה ופריצות הדרך שלה, היתה בית הספרים הלאומי. יוסף חזנוביץ, רופא יהודי בביאליסטוק, מראשוני "חובבי ציון", הניח את היסודות לבית הזה בירושלים בשנת 1890, ולימים צמחה ממנו האוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    טקסט - בכל צורה

    זכורים לטוב הסופרים והמשוררים שיצירתם ליוותה את התנועה הציונית מאז הולדתה, והפיצה את רעיונותיה

    יותר מכל נאום ופרוגרמה, והלכה כלפיד לפני המחנה. היצירה הזאת היתה עימנו בעת ששון ובעת מצוקה, ועליה כתב נתן אלתרמן: "כי עז הרוח בהרים, ואין כשיבולים לטוהר, ואין בהיר כטל הטוב אשר על אֲפרים. מרחביהם והדרם הם נחלתם מעם אלוה, אך נשמתם, אחַי, לוקחה מן הספרים".

     

    הרוח הזאת, מותר להגיד בלי היסוס, עודנה מנשבת ובמלוא התנופה. יש תמורות מופלגות בתרבות הפנאי. יש התפוצצות של מידע, ותחרות עזה על הקשב ותשומת-הלב. ושוב, כדברי אלתרמן, צריך לשמור על הספרים לא רק "מטחב ומעש ומנקמת כובש", אלא גם "מאווילים ומאיוולת ומחוכמת הכסיל כמו מאש". אבל אין תחליף לטקסט ככלי המבע הראשון במעלה של המין האנושי. אין תחליף לספר, תהא צורתו אשר תהיה. ואין לנו עתיד - אלא כעם הספר.

     

    • הכותב הוא נשיא אוניברסיטת "בר אילן"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשב או נייר - העיקר שהטקסט נשאר
    צילום: מיקי קורן
    פרופ' משה קווה
    צילום: מיקי קורן
    מומלצים