מחפשים דירה

מאת אורנה אופיר

לפני מספר ימים, כשמעטפה צהובה וגדולה נחתה על מפתן דלתנו, ד"ש מהחברה ממנה אנחנו שוכרים את הדירה, נזכרנו שהגיעה העת לחדש את החוזה. כשפתחנו את המעטפה חשכו עינינו: שכר הדירה שלנו עלה ב-10%, שזה המון, בעיקר כשמדובר בבניין שהוא "רנט סטייבלייזד" ובעיקר שאף אחד מאתנו לא מרוויח עשרה אחוז יותר מאשר בשנה שעברה. כהרגלו, הפרופסור לא התרגש, במילא החיים בניו-יורק יקרים לאין שיעור מהחיים בעיר בה הוא מלמד, ולמרות שלפעמים בורח לו והוא אומר שהוא אוהב את ניו-יורק, ברוב הימים הוא חושב שהיא "היילי אובר רייטד". החתומה מעלה, לעומתו, החליטה שגם אם ההכנסות שלה לא מתקרבות לאלה שהיו בארץ הקודש, מצפונה יהיה שקט יותר אם רק תדאג שההוצאות לא תהינה הרבה יותר גדולות, ולמרות שפרויקטים חשובים עומדים בפתחה (ואולי בגללם) היא החליטה לצאת לפרויקט חיפוש דירה אחרת, שתהיה או אלטרנטיבה לדירה הנוכחית או קלף מיקוח חזק למשא ומתן עם משרד הליסינג שלנו.

זה ששכר הדירה בניו-יורק הוא שערוריה וששכר הדירה במנהטן הוא סקנדל זה לא חדשות גדולות. במחיר שאנחנו משלמים על דירת שני חדרים חביבה בבניין מצוין, היינו יכולים לגור באחוזה בעיר שבה מלמד הפרופסור, היינו יכולים להתגורר בדירת פנטהאוז על הים, חמישה חדרים, בתל אביב, או בווילת ענק באחת משכונות היוקרה בארץ. אבל זה ניו-יורק, והכל כלול, כולל הסאבוויי מתחת לבית (1,2,3) הג'ים, הביזנס סנטר, חדר הילדים, מים, גז, וחשבון חשמל שלא חוצה את ה-200 דולר (מה שבארץ משלמים כשממש ממש חוסכים). איך שלא יהיה, וכמה הנחות שלא נעשה, המחיר עדיין בשמיים.

לפני המעבר, עוד כשהיינו בתל אביב, חיפשנו בקרייגסליסט, אתר של פנטזיות שאפשר לנו לדמיין דירות שלושה חדרים, אפילו ארבעה, שבתמונות נראו אטרקטיביות ביותר, במחירים סבירים למדי. כשהגענו ופגשנו חמישה מתווכים, כל אחד יותר הזוי מהשני, כמעט התייאשנו וחזרנו ארצה. בלי הסימן הקל ביותר של מבוכה, שלא לומר בושה או כלימה, מתווכת אחת הראתה לנו מה שנראה כמו צינוק מוזנח, בקומה מינוס אחת, כשמעט החלונות הצרים שבו מסורגים כמו בכלא שאטה, ותוך שהיא מוליכה אותנו באפלה היללה את החצר שניתן לצאת אליה מהחור הזה, אם רק פותחים את אחד החלונות הצרים ומתרגלים לוליינות מקצוענית שמאפשרת להיחלץ ממנו. העובדה שאחרי התרגול הזה אתם מוצאים עצמכם בחצר של מטר על מטר מוזנחת, לא הפריעה לה לשבח את ה"אאוט דור ספייס", שהוא כל כך נדיר בניו-יורק, והכל ב-4700 דולר: "ממש מציאה במערב בעליון".

אני לא אלאה אתכם בכל הזוועות שנחשפנו אליהן בשבוע הראשון שלנו כאן, בחיפוש אחר קן למשפחה, אבל סוף טוב הכל טוב. פטריק, המתווך הפסיכוטי שלנו, שעשה לנו חמישה סיבובים ברחוב 96, מבלי לשים לב שאנחנו בכל פעם חוזרים לאותה נקודה, ושהצביע על דאון טאון ואמר ששם הארלם, הביא אותנו לדירה קטסטרופלית אחרת שבה חיכה לנו קווין (כמו מלכה), אפריקאי-אמריקאי, מטר תשעים ומשהו של שרירים ופרצוף של "אל תתעסקו איתי". קווין הביא לתפנית בעלילת חיפוש הדירות שלנו. הוא חשף אותנו לעובדה שלא צריך מתווכים בניו-יורק ושהרבה בניינים טובים וחדשים יקבלו אותנו אם רק נכנס למשרד שלהם ונציע להם את הדולרים שלנו בעבור הדירה שלהם.

אחרי התפנית הזאת פגשנו את איציק, המתווך המופלא שלנו, שעובד עם בניינים כאלה, ואחרי שהורדנו את הסכום המופרז שהיינו אמורים לשלם בעבור תיווך, יכולנו לקחת דירה יקרה יותר, חדשה יותר וטובה יותר מכל מה שראינו עד אז. מאז איציק חזר לארץ, אחרי 20 שנה בניו-יורק, אבל הידע על דירות שכאלה נשאר כנכס בידינו. השבוע, כשהתחלתי לחפש לנו דירות, מצאתי אוצר. במחיר שאנחנו משלמים על הדירה שלנו, שהיא קטנה וחמודה, בקומה בינונית, עם שירות שאין כמוהו, יש דירות חדשות לגמרי עם 'אמיניטיס' (מילה שלמדתי בניו-יורק) מדהימים כמו קולנוע תחת כיפת השמיים, ברכת שחיה, גג שיזוף, אולם יוגה, וכל שאר הדברים המוכרים יותר כמו חדר ביזנס, חדר ילדים משותף, ודורמנים 24 שעות (מה שלמדנו להעריך במיוחד בשנים שאנחנו כאן). אמנם שלא כמו במערב העליון, במערב התחתון קרוב לנהר, יש גישה פחות נוחה לסאבוויי, וצריך ללכת כמה שדרות טובות עד שמגיעים לאיזושהי רכבת (והרי חיינו התמקמו במערב העליון ועד שנגרור אותם אחרינו נצטרך להיות קרובים לקו האדום), ואמנם יש משהו פחות מיושב באזור הזה, ופחות ירוק מאשר אצלנו (אין להם לא את סנטרל פארק ולא את ריברסייד, וקלינטון פארק, בינינו, די פאתטי), אבל אחרי ביקור קצר שם גילינו שיש היצע גדול יותר של מסעדות טובות ובתי קפה מגניבים, והכי הכי אנחנו מתרגשים מהגובה של הבניינים. הבניינים שאנחנו הולכים לראות לא נגמרים בקומה ה-22, אלה פחות או יותר מתחילים שם...

"אם אנחנו כבר משלמים מחיר שמרקיע שחקים", אני חושבת בקול רם, "מגיע לנו לגעת בעננים".

"להביא את המצנח?" שואלת המתבגרת בציניות, "למקרה שהפנטזיה תתנפץ ונצטרך לצנוח 47 קומות למציאות?".

"במקרה הכי גרוע נשאר כאן, במחיר טוב יותר", אני מכינה את עצמי לאכזבה אפשרית. "כן" היא מתלהבת, "זה כמו ב"דירה להשכיר", של לאה גולדברג, אז מה אם פה לא חדש ולא כל כך גבוה, 'השכנים טובים בעיני...'", היא אומרת, ואני כבר לא בטוחה שאני נלהבת כמו שהייתי בעניין העננים, אבל מזכירה לעצמי שהשבוע - I'm on a mission from God, כמו שבלושי אומר ב"אחים בלוז", להשאיר את שכ"ד כפי שהיה בשנה שעברה.

פרטים בהמשך.