שתף קטע נבחר

הרחם שלי ברשותי

תחרות "אם השנה" בהקפאה. האישה החרדית גילתה את אמצעי המניעה, ופוסקים חרדים גילו כי חשוב להעמיד את האישה וצרכיה במרכז. לאט-לאט מתחוללת מהפיכת ילודה שקטה, ונתוני הלמ"ס מדברים במקומה

אם יש משהו שתפקד במשך שנים כטאבו חרדי ראשון במעלה, הרי זה נושא מניעת ההריון. לפני גיוס אברכים, לפני כוללים, קודם כל ילדים - והרבה.

 

 

אבל דבר מה במנגנון הזה שובש קשות. אם בגילאי העשרים המוטו של יוצאות הסמינרים חדורות

האידיאולוגיה היא "כל המרבה בלידות הרי היא משובחת" - הרי שאיפשהו בעשור השלישי, כאשר אחיותיהן החילוניות רק מתחילות לחשוב על רעיון ההיריון - הן מחליטות לסגור את הבאסטה.

 

בשבוע שעבר פורסמו נתוני הלמ"ס, לפיהם חלה ירידה בפוריות הנשים החרדיות. הרשו לי לנחש ניחוש פרוע שלא הפוריות היא הבעיה, אלא הרצון. הירידה הזו של 15% אחוזים, על פי הנתונים, היא תוצאה של מהפכה נשית שקטה. לא מהסוג שתפתח קבוצה בפייסבוק, או תכנס עדת מעריצים עם אצבע על ה"לייק", אלא מהפכה של התפכחות אישית. של בירור אמיתי הנעשה בחדרי חדרים, בין חלום "עשרת הילדים" – לתשישות והלילות נטולי השינה.

 

אומרות את שעל רחמן

תחרות "אם השנה" - זו שיש לה הכי הרבה ילדים בשכונה - הייתה הספורט הקהילתי הפופולרי בבני ברק

של סוף שנות ה-90. אך רבות מהמתמודדות פרשו מן המרוץ לטובת חיים נטולי משברים נפשיים ועייפות כרונית. הלחישות הרמות על הכדורים "שאין לנקוב בשמם", הפכו לנוקבות יותר ויותר. ומה שהיה עד עתה תחת "הסכם סודיות" שבין הפונה לרב, הפך ערב אחד להכרזה ספונטנית בחוג ההתעמלות בו השתתפתי, ש"מאז הילד החמישי, אני על מניעה".

 

ציפיתי להרמת גבות קולקטיבית, או לפחות תהייה נוכח הפורום בו בחרה "המנועה" להכריז את שעל רחמה. ובכן, טעיתי. בגדול. מפעילות לחיזוק חגורת הכתפיים, עברנו לדיון בנושא שהשתיקה, כנראה, כבר לא יפה לו. ואם הייתה איזושהי בושה, הרי שלדברי אחת המשתתפות, היא התפוגגה לה אי-שם בלילה לבן אחד, שבין הילד השלישי לרביעי.

 

כך לצד גילוי האקדמיה ושוק התעסוקה, גילו החרדיות גם את מגבלותיו של החומר האנושי. הדעה שהן גיבשו בינן לבין עצמן בעניין הרחם שלהן, איננה חופפת בהכרח את מה "שהבון-טון" הגברי רוצה לשמוע על ה"אשת החיל" שלו, שומו שמים. עד כדי כך הידרדרו העניינים, שבביקור האחרון בגינה סיפרה לי אם חסידית, שהודיעה לבעלה ש"שבע זה הגבול שלה". וכמי שהגיעה ממשפחה של 13 ילדים, זו ירידה תלולה.

 

הילד השלושה-עשר

האימהות החרדיות שהכרתי בילדותי לא הסכימו לוותר בקלות על הילד השלושה-עשר. הן נידונו לשחיקה איטית, הנובעת מחיי משפחה במידה אקסטרה-אקסטרה לארג', שלא הולמת כל אחת. בנותיהן - חברותיי כבר מחפשות משהו אחר. עבודה מעניינת, בית מטופח - וכן, גם ילדים, רק במספרים "הגיוניים" יותר.

 

הדור הישן של פוסקי ההלכה - זה שחי ברובו תחת השפעת השואה, והשתמש ברחם החרדי ככלי במערכה לשחזור מימדיו של העולם היהודי שאבד - מפנה את מקומו לקו הלכתי המעמיד את האישה וצרכיה האישיים במרכז. חולפים הימים בהם לא ברור היכן נגמרת ההלכה - ואיפה מתחיל הלחץ החברתי-תרבותי. הרבנים שהיה לי הזכות להיתקל בהם, הם משהו מזן אחר, קשוב יותר, ובעיקר, כבר לא מרגיש שהשמים נופלים עליו כאשר אישה חרדית אומרת לו "עד כאן".

 

מי שתולים את הירידה בילודה בקיצוץ בקצבאות הילדים, לא שמעו את הדיבורים בשטח, המבשרים על שינוי עמוק בתודעה הנשית-חרדית. לא כולן ששות לשלם את תג המחיר של האידיאל הוולדני, ללא כל קשר למצב העו"ש. הן רוצות מהחיים יותר. לא יותר ילדים, לא שלושה תינוקות מתחת לגיל שלוש ואנמיה. במבחן המאמץ של "ותהר ותלד", הוכרז בשקט על פסק זמן. הנתונים, כפי שהם משתקפים מהסקר, כבר מדברים בעד עצמם, במקומן.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מהפכה שקטה
צילום: נועם מושקוביץ
מומלצים