שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הלכות חוף ים
    כל הנערים הולכים אל הים במקום ללכת לבית הספר, ועל כן קרוי הוא "הים התיכון". מרחיקין מן החוף חמישים אמה את המטקאים ימח שמם, שדינם דין מויסר. ויום שלאחר ביקור בים הוא יום-חול, אף אם חל בשבת

    א. מצוות עלייה לרגל לי-ם מצווה שאין לה טעם היא, ולולא נצטווינו בה לא היה אדם מעלה על דעתו לטבול במי המדמנה שמתקיים בם "ותשליך במצולות ים כל אשפתם". מי שאין סיפק בידו לבוא, יוצא בדיעבד ידי חובה גם כשמצמד קונכייה לאוזנו.

     

     

     

    ב. כל הנערים הולכים אל הים במקום ללכת לבית הספר, ועל כן קרוי הוא "הים התיכון". ותיקין (70+) נוהגים להשכים באשמורת הבוקר, לילך אל החוף ולעמוד על ראשם, ולא ידעתי מנהג זה מניין (ושמא כדי לקיים מאמר "הפוך בה והפוך בה").

     

    ג. החוף מקום קדושה הוא, ועל כן יש לבצע טקס חליצת המנעל בו, לקיים מאמר "של נעליך מעל רגליך". זריזין המקדימין למצוות וחולצים טרם זמנם נידונות כפות רגליהם ברותחין, ומקיימים מאמר "והרצים יצאו דחופים".

     

    ד. אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין, ועל כן טוב להטמין חפצי הערך טרם שנכנסים למים: זה תוחב ארנקו בכפכפו וזה תוקע מפתחותיו בקפלי מגבתו, והקב"ה מכה את הגנבים בסנוורים וטח עיניהם מראות את שכיות החמדה הגלויות לפניהם – והוא אחד מעשרה נסים שנעשו להם על הים.

     

    ה. משנתרבו פורענויות בישראל ואין מציל, מביאין לחוף איש-חיל זקן ורגיל בהנשמה שבעל פה, ושיער חזהו מגודל וקולו העבה נעים, ומצווה לעשות ככל אשר יורנו – גם אם אומר לזוז לימין שהוא שמאל ולשמאל שהוא ימין, ומשכנין אותו בדירת ארעי ודגל התורה עליה.

     

    ו. כל הדפנות כשרות לסוכה של מציל, ובלבד שתהא גבוהה למעלה מעשרים אמה וצילתה מרובה מחמתה. נהגו מצילי ישראל להעמיד בסוכתם ריבה נאה שהיא בבחינת נוי סוכה, ומביא הדבר לידי תקלה (שמשקיף עליה תחת להשקיף על הים). אין ממנין אשה למשרת מציל, שהוא מנהג גויים, כאותה השיקסע פאמלה אנדערסון ממשמר הפריצות ימ"ש.

     

    ז. בכניסתו לסוכה יאמר המציל: יהי רצון שלא יארע דבר תקלה על-ידי, ולא אומר על דגל שחור שהוא אדום ועל אדום שהוא לבן. ביציאתו יאמר: מודה אני שלא שמת חלקי מיושבי החולות, שאני יושב והם יושבים, אני יושב למעלה בצל סוכה והם יושבים למטה בשמשייה, שהיא כצל עובר וכאבק טרקטורונים פורח.

     

    ח. הנכנס לים סוער הוא קרבן עולה ויורד, ויוצא עליו קצף גדול עד שימשהו המציל בסירת הים אשר לו (חסקה בלע"ז). אין לעלות על החסקה אלא בשעת הדחק, שנאמר: "חסקה חסקה בלי סיפון ומעקה" ועובר על מצוות עשה של "ועשית מעקה" ח"ו.

     

    ט. ארבע מידות בכלי הקודש לחול: דלי וכף ומגרפה ונפה (מסכת חולין, צדף ג'). נהגו תינוקות של בית רבן לחפור בורות שיחין ומערות ואינן פוסקין מלחפור עד שמגיעים למים, והוא כמעשה אברהם ויצחק שחפרו בארות, וכמשה שהוציא מים מן הסלע, שמעשה אבות סימן לבנים.

     

    י. יפה עושים אותם הילדים שמזכים את הוריהם בחסד של אמת וקוברים אותם חיים, כדכתיב: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". הארמון יסודו בעפר וסופו לעפר ואין להקפיד על אותם פוסעי פסיעה גסה המביאים לחורבן הבית, שאף הקב"ה בונה ארמונות ומחריבן, כדכתיב: "וכי ידרוך בארמנותינו" (מיכה ה', 4).

     

    י"א. חובה למרח הגוף בשמן המשחה שהוא בבחינת נשמה יתרה (אולטרא סול בלע"ז), שלא כאותם יוצאי צרפתה התרים את נתניה מבלי להתמרח כלל ונראים כאלופי אדום רח"ל. המשאיר את שפופרת השמן תחת השמש ואז לוחצה למה הוא דומה? לעבד שבא למרוח את רבו והשפריץ לו שמן רותח בפניו. המניח את צפחת השמן בתחתית התיק עם שאר חפציו, עליו נאמר "וטובל בשמן פלאפונו".

     

    י"ב. האשה נקנית בשלשה דרכים: ב"מה את קוראת?" ב"את באה לכאן הרבה"? וב"למרוח לך את הגב?" ומכל מקום טוב שיימנע מלהתחיל עם בנות ישראל על ידי מריחת הקרם, כדכתיב: "אל תרבה סיכה עם האשה".

     

    י"ג. בן סורר ומורה אשר איננו שומע בקול אמו ואיננו זולל וסובא את כל הפירות שהביאה, מוציאין אותו אל שער המציל וצורחת עליו אמו שלא יקבל הארטיק קודם שיסיים האשכול (והוא בבחינת "צעקת ענבים"). ילד האוכל ארטיק בטרם סיים פירות הים, מוציא לו הקב"ה חמה מנרתיקה וגם אם ילוק כאשר ילוק הכלב, תהא השמש נוצחתו, עד שיערכו הוריו את התיקון הכללי (כדכתיב: "כל זמן שהארטיק נוזל – אפשר לתקן"), ונותרים הילדים כשמקלם בידם.

     

    י"ד. מרחיקין מן החוף חמישים אמה את המטקאים ימ"ש, שדינם דין מויסר, ומוסרים זה לזה כדורי גמי ומשמיעים אחריהם קול רעש גדול (הנשמע תי"ק על תו"ק פרסה). ואעפ"י שמוקצה להם שטח, נוהגים בו כמוקצה מחמת מיאוס ומשחקים דווקא על קו החוף להכעיס, ומנחיתים כדוריהם לתוך קופסת הפירות ומתחזי לשזיף ומביא לידי תקלה גדולה רח"ל.

     

    ט"ו. כמין חילזון יש בעולם העולה אחת לששים או לשבעים שנייה והוא בבחינת צורבא מרבנן שלחישתו לחישת שרף וגופו כגחלי אש, ומי שנצרב בו טוב שיפשפש במעשיו ויבדוק את מדוזותיו.

     

    ט"ז. כסאות נח על שום מה? על שום שנוח להם לישראל לשבת בהם עד שמגיע המוכס הממונה על הגבייה ואז מגלגלים עיניהם כלפי שמיא, צווחים כקונכייה ומגלגלין עצמם לחול אבלים וחפויי ראש.

     

    י"ז. אלו ג' שאין להם חלק לעולם הבא: המתירים לילדיהם לילך ערומים מו המצוות, המביאים לחוף רוטוויילער המשתולל (כלב ים), והמנערים מחצלתם מן החול כנגד הרוח.

     

    י"ח. ראו מה נאים מעשיה של עירייה זו שמקימה מלתחה אחת לכל ג' חופים, ומזכה ישראל בשכר פסיעות לוהטות. בשעת הדחק נהגו ישראל להקים איש איש מלתחתו ולהחליף בגדיהם שם. כיצד? פרסו מגבת של חוף בינו לבין העם, פשט בגדיו ונסתפג, הביאו לו בגדי החלפה ולבש. ואינו מנהג טוב, שעל אף שהמגבת להם חומה
    מימינם ומשמאלם מתקיים בם הפסוק: "וראית את אחוריי".

     

    י"ט. בצאתו מן החוף יקיים מאמר "ורחצו רגליכם" עד שיהא הקבקב נקי. חסידים ואנשי מעשה עושין גלגולי נפט שלא יהו כטובלים וזפת ברגלם, ומושכין בחוטים כדי לרחוץ בנקיון כפיהם.

     

    כ. יום שלאחר ביקור בים הוא יום-חול, אף אם חל בשבת, שמרוב שמידבקים ישראל במצוות, מידבק החול בהם, במרכבותיהם ובבתיהם, ולא מוותרים הם על אף גרגר מעפרה של ארץ ישראל.

      

    • פרפראות לתורה ושאר מרעין בישין ניתן למצוא במושב הלצים השיתופי nonews

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ג'ורג' גינסברג
    כל הנערים הולכים אל הים
    צילום: ג'ורג' גינסברג
    מומלצים