אומה בירידה

האמריקאי האחרון שנשאר בטורניר הטניס של ווימבלדון המתקיים עתה בלונדון הוא מרדי פיש. גם הוא לא ישאר שם הרבה זמן, ובזמן כתיבת שורות אלו אנחנו רק בסיבוב הרביעי בטורניר. נשארו בטורניר כ-30 שחקנים בהם מארגנטינה, ספרד, קפריסין, מונטנגרו, אוזבקיסטאן וצ'ילה. שחקן בן 18 מאוסטרליה, ברנרד טומיק, ניצח את רובין סודרלינג, השבדי המצוין, שדורג חמישי. מ-128 שחקני טניס מכל רחבי העולם, נשאר רק שחקן אמריקאי אחד.

ארבעת הטורנירים החשובים בעולם הנקראים "גראנד סלאמס" כוללים את האליפויות הפתוחות של אוסטרליה (מלבורן), צרפת (רולאן גארוס, פריז), אנגליה (ווימבלדון, לונדון) וארצות הברית (פלאשינג מדוס, קווינס(. הפעם האחרונה בה אמריקאי ניצח באחד מהם הייתה ב-2003, כשאנדרה אגאסי ניצח את אליפות אוסטרליה ואנדי רודיק ניצח את אליפות ארה"ב. מאז בצורת. שמונה שנים שחונות. 24 אלופי גראנד סלאם. אפס אמריקאים.

ספורט - פנימית 1 (צילום: איי.פי)

בקרב הנשים הסיפור לא שונה. טוב שיש לאמריקאים את האחיות וויליאמס, ונוס וסרינה, אחרת לא היו נשארות גם שחקניות אמריקאיות בטורניר. האחיות גם הבטיחו נצחונות גראנד סלאם אמריקאים מאז 2003, 13 נצחונות בסך הכל. אבל כדאי לשים לב שללא הונוס וסרינה גם אצל הנשים לא היו מתקיימים נצחונות אמריקאים.

ההיסטוריה האמריקאית בגראנד סלאמס דווקא מוצלחת. טניסאים גברים מחזיקים בשיא למדינות עם 51 נצחונות בטורנירים השונים מאז שנפתחו בפני טניסאים מקצוענים. שבדיה ניצבת שניה, הרחק מאחור, עם 20 נצחונות, ואחריה ספרד (17 גביעים, עשרה מהם של רפאל נדאל). לפי הדיווח האחרון של התאחדות הטניס של ארה"ב, 34.5 מיליון אמריקאים משחקים טניס באופן קבוע. 795,550 הם שחקנים רשומים בהתאחדות הטניס האמריקאית, לה הם משלמים דמי חבר זוכים לדירוג רשמי ואפשרות להשתתף בתחרויות. 38% מהשחקנים הם חברים בקאנטרי קלאב זה או אחר, 32% משחקים במגרשים צבוריים ופארקים ו-22% בבתי הספר ובמכללות השונות. ל-89% מכל בתי הספר הציבוריים בארה"ב (חטיבת ביניים ותיכון) יש מגרשי טניס, ולמרות שאיני מודע למספר מגרשי הטניס בבתי הספר הפרטיים, אני לא זוכר שראיתי אי-פעם בית ספר פרטי בלונג-איילנד, אוהיו, פנסילבניה, או פלורידה – המדינות בהן ביליתי את רוב 50 שנותי בארה"ב – ללא מגרשי טניס.

אני לא אם הטניס האמריקאי עובר משבר זמני או שקורה כאן משהו שבינתיים לא מדברים עליו, בעוד אני, שחי ונושם ספורט אמריקאי כל כך הרבה זמן, מרגיש אותו עמוק בעצמותי. הטניס האמריקאי התחרותי נמצא בנפילה חופשית ואני לא רואה מצנח בשטח לנחיתה קלה. אני כמובן לא יודע בביטחון מה הסיבה לכך, אבל יש לי כמה השערות אותן אסכם בסוף המאמר. אולי המצב הכלכלי כאן פגע גם בספורט, בסופו של דבר, למי יש חשק לצפות בטניס מווימבלדון כשהמחשבה האובססיבית היא איפה אפשר למצוא עבודה ואיך לא לאבד את הבית לבנק. לכן רייטינג הצפיה במשחקי ווימבלדון צנחו, נכון לעכשיו, ב-31% ממשחקי השנה שעברה. יהיו שיאשימו את הירידה בצפיה במשחקי הגביע העולמי בכדורגל שהתחילו בשעת כתיבת שורות אלו בגרמניה, אבל זה קרה אחרי שכבר חצי ממשחקי ווימבלדון כבר נגמרו.

הדירוג האמריקאי בטניס

האמריקאית המדורגת גבוה ביותר היא סרינה וויליאמס, מספר 26. אפילו שחר פאר הישראלית מדורגת לפניה. אני יודע שסרינה שחקנית טובה יותר, אבל מדובר כאן על דירוג. הדירוג של וינוס נמוך עוד יותר: 31. את האמריקאית הבאה תמצאו רק אחרי 70 שחקניות מדורגות אחרות. זה לא יאומן ממש לאומה שהצמיחה לא רק את האחיות וויליאמס, אלא גם את לינדזי דבנפורט, מריה פרננדז, טרייסי אוסטין, ג'ניפר קפריאטי, מרי קרילו, מרטינה נברטילובה (שאמנם הגיעה מצ'כוסלובקיה, אבל רוב הקריירה שלה שיחקה עם דרכון אמריקאי), כריס אוורט, מרי-ג'ו פרננדז, ג'י-ג'י פרננדז, פם שרייבר, וכל האחרות משנות ה-80 וה-90. והיום? אף אמריקאית בין 25 הראשונות בעולם? לרוסיה, צ'כיה, קרואטיה, סרביה, צרפת, איטליה, רומניה וסין יש יותר שחקניות בדירוג מאשר לאמריקה. אני ממש מתבייש בפספורט האמריקאי שלי ובטיסה הבאה לחו"ל אני אשתמש בדרכון הישראלי!

השחקן האמריקאי המדורג גבוה ביותר הוא מרטי פיש (9) ואחריו אנדי רודיק (10), סם קוורי (40), וג'ון אייזנר (47), וזהו (עד למספר 70). משנות ה-70 היו לאמריקאים את ג'ימי קונורס, ג'ון מקנרו, פיט סמפרס, אנדרה אגאסי, ג'ים קורייר, מייקל צ'אנג, בראד גילברט, ארון קריקסטיין, טוד מרטין. הטופ שבטופ! אלופים וסגני אלופים! נוכחות בחצי הגמר כמעט בכל האליפויות. היום יש יותר גרמנים, שבדים, ספרדים, ארגנטינאים, ואיטלקים מאשר אמריקאים בדירוג העולמי. מבייש ממש!

ומה קורה בגולף?

בארה"ב ישנם יותר מגרשי גולף מבכל מדינות העולם גם יחד. לפי גולף מגזין, בארה"ב ישנם 11,567 מגרשי גולף ציבוריים, 5,025 מגרשים פרטיים (בעיקר בקאנטרי קלאב), 3,942 חצי פרטיים, 1,012 באתרי נופש, 309 במכללות ואוניברסיטאות, ו-202 במחנות צבא. חשבון גס מראה שזה מגרש גולף אחד לכל 20,000 תושבים בערך. בישראל קיים מגרש גולף אחד בקיסריה, ומגרש של תשעה חורים בקיבוץ געש. וזהו. כלומר מגרש וחצי עבור מעל 7 מיליון תושבים.

ענף הגולף, שהיה בשליטה אמריקאית מחלטת כמעט, 'מתגאה' עתה רק בסטיב סקריקר מדורג 5, פיל מיקלסון 6, ומאט קוצ'ר 7. בין 40 המדורגים הראשונים בעולם נמצאים 11 אמריקאים. לפני 10 שנים היו 26 אמריקאים בין 40 הראשונים. הם רבים מדי להזכיר. עד כמה נפלו היאנקים בגולף? נסו אף ניצחון אמריקאי אחד בחמשת טרנירי יו.אס.אופן האחרונים. נסו רק חמישה נצחונות ב-16 במייג'ורס האחרונים (המקבילה של הגולף לגראנד סלאם של הטניס). חמישה נצחונות באליפויות "מייג'ורס" בארבע השנים האחרונות הוא גם המספר שיש לאירלנד וצפון אירלנד, אותן אפשר להכניס ביחד למדינת מסצ'וסטס, ועוד ישאר עורף. די מביך לאמריקה, מדינה שבה יש פי 7.5 יותר מגרשי גולף לאדם מאשר לשנייה אחריה בעולם, אנגליה.

בגולף הנשים המצב קצת יותר טוב עם כריסי קאר מדורגת שניה וחמש אמריקאיות נוספות בין המקום העשירי ל-17. אבל פעם היו 15-12 אמריקאיות בין 20 המדורגות הראשונות בעולם. מעבר לכך, המצב כאן הוא כמו אצל הגברים.

אז מה קרה?

ובכן, טניס וגולף נחשב בארה"ב, במידה רבה, למשחק של בני עשירים, אבל לאו דווקא ענף ספורט שאפשר להתעשר ממנו. נכון שיש כמה יוצאי דופן כמו קונורס, מקנרו, סמפרס ואגאסי בטניס, או טייגר וודס בגולף, שהפכו למיליונרים וכוכבים, אבל אין שום מקום להשוואה מבחינה זו לתחומי הספורט האחרים באמריקה: בייסבול, פוטבול וכדורסל, בהם תמצאו למעלה מ-1,800 מיליונרים שמשחקים כיום בליגות השונות ושעשו את הונם מן המשחק. במילים אחרות פחות צעירים רעבים מתנפלים על הטניס והגולף בתקווה שהוא יקנה להם עתיד טוב יותר משהיה להוריהם. מצד שני, בשאר העולם הפכו ענפים אלו לעממיים יותר, עם מאות שחקנים מקרב שכבות אוכלוסיה שונות, מתוכם יצאו כל אותם המקצוענים שכבשו את הדירוגים העולמיים ודחקו את רגלי האמריקאים.

יחד עם זאת, אני צופה שבשנים הבאות יותר ויותר צעירים אמריקאים מהשכבות הכלכליות הנמוכות יתחילו לשחק טניס וגולף גם כמשחק להנאה, וגם כמשחק עם עתיד מקצועני, ואולי העליונות האמריקאית תחזור. עד אז, ארה"ב תזכה בנתחי אליפות בהתאם לגודלה היחסי באוכלסיית העולם, ולא יותר.