כיף בים!

קיץ בא ושוב חם, בואי ונשב במזגן. כי למה? למה באמת ים?? ללכת לים זה התהליך המייגע ביותר שידע האדם. זה תמיד לוקח ארבע-עשרה שעות התארגנות. כשהייתי ילד, יציאה משפחתית לים הייתה פרויקט לא נורמלי, שהתחיל עוד בערב יום שישי. אמא הייתה חותכת את האבטיח ושמה בקופסא, במיוחד כדי שלמחרת הוא יאבד את הטעם והצורה וישוט לו במיץ גרעינים. אבא היה חותך את הסלט ושם בקופסא, במיוחד כדי שלמחרת הוא יאבד את הטעם והצורה ויהפוך לעיסת ירקות ברוטב שמן קנולה. אני הייתי מסתגר בחדר, חושב ברצינות על לחתוך את הוורידים.

ואז שבת בבוקר עם התסריט המשעמם של להקים את עצמי בכוח מהמיטה בשמונה, לשים יד על הציידנית "קולמן" הירוקה מאמריקה, להכניס את הכסאות המתקפלים לבגאז', לאסוף את המטקות וכל זה בעיניים עצומות. את הנסיעה לחוף בהרצליה העברתי בריור על שמשת הפורד פיאסטה, תוך כדי שאמא מורחת את כולנו במקדם הגנה 100 ועליו מקדם הגנה 50, שביחד יצרו קרם שיזוף תעשייתי 150 שיכול להגן על השמש מפני האור ומתקפה אטומית. ואז חניה והירידה המשוגעת לחוף הקשתות ובדרך מבטים עצובים לכיוון גלידת אריה, כל זה עם 700 סלים שמכילים בעיקר קופסאות תירס שימורים עם הפרצוף של הילד המכוער ההוא.

"באוזן אחת צועקים לי 'הלו ארטיק' ובאוזן השניה תקוע כדור של מטקה". מבלים בחוף (צילום: חיים הורנשטיין)

ההגעה אל חולות הים התיכון לא שיפרה את המצב העגום במאום. לא חוף מבטחים ולא בטיח. באוזן אחת צועקים לי "הלו ארטיק" ובאוזן השניה תקוע כדור של מטקה. ארטיק אף פעם לא קיבלנו למרות התחינות החוזרות והנשנות אל הורי הקרח שתמיד ענו באדישות ארקטית "כשנחזור הביתה", הבטחה עלובה שהסתיימה 90% מהפעמים עם גלידת שטראוס מהפריזר, זו עם שלושת הצבעים שצריך לנסר מתוך קופסאת קרטון.

ואחרי שכבר לא ברור אם אנחנו אדומים יותר בגלל השמש או בגלל המדוזות, בזמן שאחי הקטן טומן את ראשו באדמה כבת-יענה ואחותי שוקלת להימלט בשחיה לכיוון קפריסין, אני מתחנן לאמא שדי, חלאס, תשכחו מגלידת אריה רק קחו אותנו הביתה. אבא נותן לי כפה באוזן, קורא לי בכיין ואומר שכולה עברה חצי שעה מאז שיצאנו מהבית. כי זה עוד דבר נוראי בים, הזמן עובר כמו חיי כלב. חצי שעה מרגיש כמו שבע שעות.

אז כששלומית אמרה לי שבסופ"ש הולכים לחוף, לקחתי מזלג ותקעתי אותו עמוק באוזן. "אני לא יכול", הסברתי, "יש לי פורקופיליה דלקתית באוזן שמאל". שלומית משכה לי במזלג וצעקה לשים בגד ים. אמרתי לה שלא היה לי בגד ים מאז התקפת התחבושות ההיגייניות על חופי תל-אביב של קיץ 93', אז היא מצאה לי את תחתונים שנראות הכי ספידו ויצאנו לכיוון הרכבת.

כל מה ששנאתי בים של ילדותי הופך לגרוע פי כמה בחופי המטרופלין ניו-יורק. קודם כל העסק הופך למטומטם להפליא כשטמפרטורת המים מזכירה את החורף של אודסה, וגם נראה שספינות המהגרים מברית המועצות לשעבר פשוט עגנו על החוף והשאירו שם את כל הרוסים. מה הרעיון בללכת לים כשאי אפשר אפילו להיכנס למים? למה לא לפתוח ארגז חול בחצר במקום?

יורדים מהאיי-טריין ומחכים לשאטל שתיקח אותנו לרוקאוויי. שלומית אומרת שצריך להיות פה מגניב ואני כבר מחכה להפוך לקורבן של ירי מרכב חולף. ביציאה מהסאבוויי של ביץ' 96 יש פקק. אנחנו שואלים את אחד החבר'ה אם זה התור לים והוא עונה שכולם כאן מחכים לדוכן הפיש-טאקו. שלומית ואני עוקפים מסביב ורואים את כל ווילאמסבורג עומדת בשורה. בקצה יש דוכן מצ'וקמק בצבע פסטל ותפריט כתוב בגיר. מגנט היפסטרים ידוע.

על החוף עצמו מחכה סניף של "קאראקס", עוד איזה בוטקה של מאפיה פלצנית מהלואר-איסט, ואלפי מקועקעים עם משקפי ריי-בן ושיזוף ניאון. לא ידעתי שהיפסטרים הולכים לים, אני אומר לשלומית שכבר עומדת בתור לאמפנדס מנגו בתחמיץ ומיץ קמבצ'קה-סילנטרו-טורבו או וואטאבר.

אחרי נצח ועוד קצת אין סוף, הילדה מקבלת שקית חומה וספוגה עם גוואקמולי ממעל ועשרות היפסטרים מסתכלים עליה בקנאה מהתור ומריירים בערגה. גומרים לאכול. שלומית צוהלת: "יאללה לים!" ואצה מהטיילת לכיוון החוף. עוד לא הספקנו להגיד "שוקו-בננה" ושוטר מגודל עוצר אותנו. "הלו חבר'ה הים סגור".

???

השעון מגלה לנו שבזמן שעמדנו בתור לגואקמולה, שלוש שעות עברו להן ואוטוטו מחשיך, וצריך לחזור הביתה.

איזה כיף בים!