שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצבת גבולות: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
    אחד החששות הגדולים של הורים בהצבת גבולות לילד הוא לעבור את הגבול בעצמם - ולדרוש מהילדים דברים שהם אינם יכולים לעמוד בהם. איך אפשר להימנע מכך? חלק שני בסדרת הכתבות של דפנה תייר, שתחזיר לכם את הסמכות ההורית

    הצבת גבולות וסמכות הורית אינה עניין של מעשה חד פעמי, וכמובן שהיא גם לא בנויה ממרכיב בודד. בכתבה הקודמת הכרנו את המרכיב הראשון - גיבוש מטרה חינוכית נחרצת על ידי ההורה. אין למהר ולאמץ, או לחילופין להזדרז ולבקר, את הגישה המוצעת פה על סמך מרכיב בודד זה, חשוב ככל שיהיה. כפי שכבר נכתב, זוהי גישה מובנית שבה ישנם עשרה מרכיבים. הפעם נכיר את המרכיב השני.

     

    לאחר שההורה ברר עם עצמו את תפיסתו ומטרתו החינוכית בעניין מסוים לגביו הוא מתלבט, תיגזר מכך השתמעות אופרטיבית. אם נחזור לדוגמה מהכתבה הקודמת, בה על פי תפיסתו החינוכית של ההורה הילד אמור להירדם בכוחות עצמו ולישון במיטתו שלו בחדרו שלו, הרי שהשתמעות אופרטיבית אפשרית היא שההורה יקבל החלטה שהוא ימנע מלהרדים את הילד בזרועותיו או שלא ירשה לו לישון במיטת ההורים, אלא אך ורק בחדרו של הילד ובמיטתו.

     

    אך כיצד ידע ההורה האם ההחלטה החינוכית שקיבל נכונה? זוהי שאלה שאני שומעת תכופות מהורים ששואפים להיות סמכותיים אך חוששים ש'ילכו צעד אחד רחוק מדי' עם דרישותיהם מילדם.

    חששם זה מוצדק ומובן: ההורה מחפש איזשהו סמן שיורה לו מה מתאים וצודק לצפות ולדרוש מילדו ומה לא. סמן זה שההורה מחפש טמון במרכיב השני של הצבת הגבולות. מטרתו למנוע מההורה לגלוש לעבר הורות סמכותנית, השונה עד מאוד מההורות הסמכותית, בכך שהיא מנוכרת לילד ולצרכיו, לא קשובה ולא רגישה לנטיות הילד ומבוצעת באופן כופה ומעניש.

     

    המרכיב השני בא בעצם לאזן את הראשון: בעוד שבמרכיב הראשון ההורה עסוק במה שמתאים לו, באיך שההורה היה רוצה שתהיה ההתנהלות החינוכית עם ילדו, המרכיב השני מפנה את הזרקור לכיוון הילד ושואל מה מתאים לילד מבחינת ההתנהלות החינוכית. במילים אחרות, המוכרות לנו מהמקורות: "חנוך לנער על פי דרכו". עקרון זה בהצבת גבולות ראשיתו בתפיסתו העקרונית של ההורה ומטרתו בנושא חינוכי כלשהו, אך לא רק: בהמשכו יש התחשבות בילד הסובייקטיבי והמסויים שעומד מול ההורה. ההורה "רואה" את הילד, במובן הרחב של המילה.

     

    ההורה הסמכותי רוצה לדעת שדרישתו מהילד עומדת בשני קריטריונים בסיסיים: שהיא הגיונית ושהיא הוגנת מבחינת הילד. בשלב זה, לאחר שכבר ברר את מטרתו החינוכית והשלכותיה המעשיות, על ההורה לבדוק בינו לבין עצמו שההחלטה החינוכית שקיבל נכונה ותואמת לילדו, אך כיצד יעשה זאת? הנקודות שלהלן מכוונות אל התשובה:

     

    1. בשלות הילד ושלב ההתפתחות שבו הוא נמצא

    באופן כללי, האם הילד מתאים ומסוגל, על פי גילו והתפתחותו הקוגניטיבית, הרגשית והמוטורית, לעמוד בדרישה החינוכית המסוימת עליה החליט ההורה? לשם כך ההורה נסמך על ניסיונו המעשי ועל ניסיונם של אנשים סביבו (הוריו, חברים, גננת וכד'). כמו כן הוא נעזר בידע הכללי והמקצועי הקיים על התפתחות ילדים.


    מאיזה גיל אפשר לדרוש מילד לאסוף את הצעצועים? (צילום: shutterstock)

     

    למשל, בסוגיה של השכבת הילד לישון: האם מתאים ונכון להרגיל פעוט בן שנתיים להירדם ולישון במיטתו שלו? התשובה של רוב המומחים הינה חיובית. כן, שהרי כבר בגיל חצי שנה יש לרוב התינוקות את הבשלות המתאימה והיכולות לעמוד באתגר זה.

     

    2. אופי הילד, אישיותו ותכונותיו האינדיבידואליות

    מעבר לכללי, במקרה הפרטי שלפני ההורה: האם מבחינת נטיית אופיו ואישיותו של הילד המסוים הזה שאותו אני מחנך הוגן והגיוני לצפות ממנו לעמוד בדרישה החינוכית שאני מעוניין בה? זאת כפי שההורה מכיר את הילד, על חולשותיו ועל כוחותיו.

     

    למשל, בסוגיית השינה: בני בן השנתיים (או אף בן שבעת החודשים) הוא פעוט בריא, העטוף בחום ובאהבה לאורך היום כולו, בעל התפתחות ומשקל תקינים - ולכן אין מניעה להתחיל להרגילו לסדרי השינה שהוזכרו לעיל.

     

    3. הנסיבות וההקשר העכשוויים

    גם אם שני הסעיפים הקודמים זכו בתשובות חיוביות, האם בתנאי המציאות של הילד ובהתאם לנסיבות ניתן לבוא אליו בדרישה החינוכית הזו? גם אם עקרונית הדרישה נכונה, עשוי להתהוות מצב זמני בו היא עלולה שלא להיות הוגנת והגיונית.

     

    למשל: לאותו התינוק בן שבעת החודשים שהורגל להירדם במיטתו, בכוחות עצמו, בוקעות שיניים והוא סובל מכך. אלו הן נסיבות שצריכות לגרום להורה להרהר שנית בדרישתו ולהגמישה באופן זמני בהתאם לנסיבות.

     

    ההורה הסביר - יכול לסמוך על עצמו

    בפעם הבאה שההורה ישאל את עצמו "האם החלטתי החינוכית מתאימה לילדי?", ההורה הסביר, "הטוב דיו", יכול בהחלט לסמוך על עצמו בעניין זה. ראשית, ההורה חי בתוך קהילת הורים ובה ילדים נוספים בגילו של ילדו. הוא צופה בילדים האחרים, משוחח עם הורים, קורא ספרים העוסקים בחינוך וירחוני הורים, גולש באינטרנט ושומע את דבריהם של מחנכים ומומחים למיניהם. על סמך כל הידע הזה ההורה יכול להכיר את ציפיות ההתנהגות הנורמטיבית לשלב ההתפתחות ולגיל שבו נמצא ילדו.

     

    שנית, ההורה מכיר את ילדו טוב יותר מכל אחד אחר. בהנחה שאינו לוקה בגוננות יתר, על פי רוב יש לו מושג מבוסס למדי מהן יכולותיו של הילד מבחינה התפתחותית. הוא מכיר את אופיו של הילד ואת נטיותיו האישיות. ההורה יודע ומכיר את מסוגלות ילדו ויכולותיו המוטורית, הקוגניטיביות והרגשיות. כמו כן הוא מכיר את הילד מבחינת אישיותו ומזגו: האם זהו ילד ביישן ומסוגר, האם זהו ילד עם נטייה ברורה לעצמאות, האם זהו ילד המסתגל בקלות, האם זהו ילד חרד, וכדומה.

     

    ההורה הנבון משלב בין ידיעותיו הכלליות על חינוך ילדים לבין היכרותו האישית עם ילדו שלו, ועל פי רוב יכול להגיע למסקנה האם ניתן ונכון לדרוש מילדו את ההחלטה החינוכית בה הוא מעוניין. כמו כן ההורה בוחן האם בנסיבות המסוימות בהווה, ובהקשר העכשווי המצומצם יותר, הגיוני ומתאים להציב בפני הילד את דרישת ההתנהגות המסוימת הזו.

     

    עם זאת עשוי לקרות שההורה עדיין לא יהיה בטוח בעצמו ויחוש שהוא ממשיך להתלבט מה נכון וכיצד עליו לנהוג עם ילדו. במקרה שכזה רצוי שההורה יתייעץ עם דמות מקצועית המתמחה בתחום.

     

    לסדר את הצעצועים? תלוי בילד

    לסיכום המרכיב השני בהצבת גבולות - החלטה חינוכית התואמת לילד - אציג המחשה נוספת, והפעם בעניין שכיח בבתים רבים: הדרישה לסידור הצעצועים והחדר.

    כל הורה מכיר את הבלגן הנוצר בחדר הילדים (במקרה הטוב) או בסלון ובשאר חדרי הבית (במקרה הפחות טוב) עקב פיזורם של צעצועים בכל מקום בו הזאטוט חלף לרגע ושיחק. ישנם הורים שרגישים פחות לאי הסדר וישנם אחרים שהדבר מוציא אותם משלוותם, אך ניתן לשער שרוב ההורים ישמחו אם ילדם יאסוף את צעצועיו עם סיום המשחק ויסדרם במקום המיועד לכך.

     

    אנו נצא מההנחה שבמקרה שלפנינו ההורה נמצא כבר לאחר קבלת החלטה חינוכית נחרצת והוא נחוש שהילד ילמד לסדר את צעצועיו. בשלב הנוכחי - מרכיב שני של הצבת הגבולות - על ההורה לשאול את עצמו האם דרישה שכזו מן הילד הפרטי שלו, בנסיבות החיים המשפחתיים הספציפיים שלהם, הינה דרישה הגיונית והוגנת.

    שכן, אם מדובר בתינוק בן שנה וחצי או אם מדובר בילד בן חמש - יש לשער שהתשובה על השאלה תהיה שונה.

     

    הדרישה תהיה שונה גם אם מדובר בילד מפותח מבחינה מוטורית או ילד שעדיין לא שולט היטב בתנועותיו. כך גם אם מדובר, למשל, בילד שלו עוד שני אחים ובנסיבות בהן כולם משחקים בסלון יחדיו - הדרישה ממנו תהייה שונה מאשר מפעוט שאין לו אחים ושהוא היחיד שמשחק ומפזר את צעצועיו.

     

    אם כן, ההורה שעבר את השלב הראשון של קבלת החלטה חינוכית נחרצת, בהגיעו לשלב השני בהצבת הגבולות עליו לבחון האם וכיצד הוא מתאים את תפיסתו והחלטותיו החינוכיות העקרוניות לילד הפרטי שלו. משעשה ההורה את שני השלבים הראשונים בשלום: יש בידיו החלטה חינוכית נחרצת התואמת לילדו.

     

    הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים "


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סמכות הורית. אל תחששו לדרוש מהילדים
    צילום: shutterstock
    דפנה תייר
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים