שתף קטע נבחר

אברומי בן ה-12 ניצח את הנבואות השחורות

כשאברומי, בנו של אביעד פרידמן, אובחן כסובל מאוטיזם קשה הרופאים היו מלאים בנבואות שחורות. בשבוע שעבר הוא סיים את כיתה ו' בבי"ס רגיל ועמד לשיר מול כולם. טור אישי על מאבק של זוג הורים אחד - שמקווה לתת אור לרבים אחרים

שיר סיום, מחיאות כפיים, והנה זה נגמר. מסיבת הסיום של כתה ו' בבית הספר "מירון" הסתיימה. שורה שלמה בקהל בוכה בדמעות גלויות ונסתרות.

 

מי שלא מכיר את בית הספר יחשוב "טוב, עוד מסיבות סיום". הרי זו התקופה בה אי אפשר לסיים יום בלעדיהם: סיום הגן, סיום חוג התעמלות, סיום הג'ודו, ועוד טקסים רבים בהם האמהות צופות בהתרגשות גלויה והאבות מחביאים את ההתרגשות שלהם מאחורי עדשת המצלמה תוך כדי המשחק הפאלי הידוע - למי יש עדשה של מצלמה גדולה יותר.

 

אבל זו מסיבת סיום מיוחדת. אברומי שלנו עמד על הבמה לאורך כל מסיבת הסיום. הוא השתתף במשך שעה שלמה. הוא הציג, הוא רקד והוא אפילו שר קטע סולו לבדו על הבמה - והכל תוך כדי בטחון עצמי עצום.

 

הנבואות השחורות: הילד לא יגיע לכלום

אני נותן יד לחנה ונזכר ביום האבחון של אברומי. באותו יום קבלנו מהרופא לא רק את האבחון שהוא סובל מאוטיזם קשה, אלא גם את הנבואות השחורות שהוצמדו לכך ואת כל הפחדים שהילד לא יגיע לכלום. "הוא לעולם לא ידבר", הטיל עלינו אז הרופא את הפצצה, "יתקשה מאוד בהפגנת רגש כלשהו וספק אם ישלוט אי פעם בצרכיו או יצליח לתקשר עם סביבתו".

 

עם חוות דעת נוראית זו יצאנו לדרך הארוכה של גידולו דרך כל שנות הילדות. אני מביט בנו ההורים, אבא ואמא עם עיניים דומעות, ונזכר בפרופסורית, המומחית החשובה שהביאו לגן התקשורת של אברומי. הוא היה אז רק בן חמש והיא כבר ידעה לומר לנו שהוא לעולם לא יוכל להשתלב בבית ספר רגיל ושעלינו להשלים עם העובדה שהוא ילמד תמיד בחינוך מיוחד ושאין לנו למה לצפות מבחינת הישגים.

 

אך השנים עברו והנה אני יושב במסיבת הסיום ומביט בסייעות הנפלאות ובכל כוח העזר שסייע לנו להוכיח לאותם מומחים שאברומי מסוגל. אני נזכר איך בעבר הלא כל כך רחוק לא רק שהוא לא יכול היה להשתתף בהופעה, הוא אפילו לא היה מסוגל להתרכז ולעמוד במקום אחד שעה שלמה. אני יודע שהם לא מוותרות לו גם כשקשה, גם כשכואב, ואני יודע שאהבתן ודאגתן קידמה את אברומי למקום בו הוא נמצא.

 

בתוך כל הקשיים - הימים האלו נותנים לנו כוח

אני מביט סביבי במורים הנפלאים, ונזכר ביום בו הגענו לתל אביב. רצינו לרשום את אברומי לאחד מבתי הספר בעיר אך המנהלת נתנה תשובה שלילית. "אנחנו מאוד רוצים אתכם ואת הילדות שלכם, אבל לגבי הגדול - הוא הרי ילד חינוך מיוחד. איתו אנחנו פשוט לא יודעים להתמודד. עדיף שתרשמו אותו לבית ספר אחר בעיר", אמרה אז.

 

לקחנו את אברומי ואת שלושת הבנות האחרות ועברנו לבית הספר "מירון". לשמחתנו

זכינו במנהלת שקיבלה אותנו בזרועות פתוחות ובבית ספר שמגדיר עצמו לא כבית ספר תורני, אלא כמקום שמקיים בפשטות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

 

דרך ארוכה וקשה עבר אברומי בבית הספר, אך הוא הגיע להישגים רבים ועצומים. הוא קורא וכותב, משתתף בחלק גדול מהשיעורים ויש לו אפילו חברים ותמיכה מקרב הילדים הנפלאים שבכיתתו. אמנם זוהי רק ההתחלה, ויש עוד מלחמות רבות לעבור ודרכים רבות לסלול, אך בתוך כל המאבקים והקשיים - הימים האלו נותנים לנו כוח רב. אנחנו רואים כמה דרך עוד יש ללכת, אך גם כמה הרים הוא כבר טיפס וכמה נהרות כבר צלח.

 

אני יושב בין הורי הכיתה ובין חברים וחברות ומרגיש שהם, יחד איתנו, מתרגשים משירתו של אברומי. כאשר הוא מסיים לשיר את קטע הסולו שלו, כל ההורים והמורים מוחאים לו כפיים, ורבים גם מוחים דמעה. אני מביט בהם, בקהילתנו בתל אביב ובקהילה בנווה דניאל בה חיינו בעבר, וזוכר להם לטובה את תחושת השותפות, את הנכונות ללכת אתנו בדרך הקשה. זוכר את המסר אותו העבירו לילדיהם, ששונה הוא שווה ושילדים מגיעים בכל הצורות והדרכים ושהם יכולים להעניק כל כך הרבה שמחה לחבריהם, אם רק יתנו שעה מזמנם.

 

אני נזכר בפעמים הרבות בהם התקשרנו להורים לבקש שישלחו את ילדיהם לשחק עמו בביתנו או בביתם - ואת שיתוף הפעולה המדהים מצידם. היינו מוכנים לעשות כל דבר כמעט רק כדי לשלבו בעולם החברתי, ולשמחתנו זכינו בשותפים שעזרו לנו בכך.

  

אני מביט מעלה ונושא תפילה לאל, שיש בה שאלה תודה ובקשה. אני שואל מדוע נתן דווקא לנו את האתגר הזה, מודה על כל הדרך שעברה על אברומי ונושא תפילה שייתן לנו כוח להמשיך בה. 

 

מאבק משותף - אך כל אחד מאיתנו בודד במערכה

כאשר סיימתי את כתיבת הדברים בליל המסיבה לא חשבתי לפרסם אותם בפומבי. עבורי חשיפה היא דבר שאינו פשוט, כיוון שהוא גובה מחיר. ההחלטה התקבלה לאחר שלחתי את הדברים לבני משפחה, לסייעות של אברומי ולמספר חברים. עוד באותו לילה ביקשה ידידה להעביר אותו לחברתה, שבנה סובל אף הוא מאוטיזם.

 

המאבק באוטיזם הוא מאבק משותף להורים רבים, אולם כל אחד מאתנו בודד במערכה. כל אחד מאתנו נלחם על חיי ילדו, מנסה להביא אותו למקומות הכי גבוהים שאפשר. אני מקווה שהדברים שכתבתי יתנו רגע אחד של אופטימיות, דקה של תקווה, ולו להורה אחד המתחיל בהתמודדות הקשה הזו. אם זה אכן יהיה כך - הרי שמחיר החשיפה היה כדאי. אם רק נדע להכיל, אם רק נאמין באדם, אם רק נהיה סובלניים ופתוחים לאחר - נעשה ונצליח.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אביעד פרידמן. נושא תפילה שיהיה לנו כוח להמשיך בדרך
מומלצים