מתוק חמוץ

קטן עלינו כדור הארץ הזה. מחוזות חפץ שרק אתמול לא העזנו לחלום עליהם נגישים היום לא פחות מרומא או מרמלה. כל אחד שיש לו כמה גרושים על התחת יכול להגיע לטווח נשיפה מהאוורסט, לצפות במפלי ויקטוריה בלי שתנין יטרוף אותו בדרך, ואפילו לפטפט עם פינגווין על רקע קרחוני העד של אנטארקטיקה. התפוגג המסתורין של הלא נודע. הכל גלוי וזמין. פעם, ממש לא מזמן, זה לא היה ככה. לא רק שטרם הוכשרו דרכי גישה לכל יעד נכסף; היו גם משטרים נוקשים שחסמו את ארצותיהם הנפלאות לזרים. סין, למשל.

הרבה אחרי שהאדם נחת על הירח ב־1969, סין עדיין שמרה על סטטוס של כוכב מרוחק שנע על ציר משלו. לבייג'ינג קראו אז פקינג, בדמיון שלנו ריחפו דרקונים יורקי אש מעל החומה הגדולה, לשני הסינים היחידים שהכרנו היה כינור גדול, והעדות היחידה לקיומה של המדינה המדומיינת היתה מה שנקרא "תצלום רדיו" בעמודי השער של עיתוני העולם. הוא פורסם פעם בשנה, וראו בו את המנהיג הכל־יכול מאו צה טונג שוחה במימי היאנגצה.

"עוד חיקוי אחד של מיסטר מיאגי ואתה עף החוצה" 

גם על אוכל סיני לא שמענו באותם ימים, מה עוד שהיינו משוכנעים שהנתינים המסכנים של מאו ניזונים מתה ומאורז בלבד. ואז, בסוף שנות ה־60, הושקה בירושלים "מנדרין" ואחריה "סינגינג במבו" התל אביבית. השמועות אמרו שבשתי המסעדות האלה מוצאים אוכל שלא מהעולם הזה, והמעטים שיכלו להרשות לעצמם לבוא בשעריהן יצאו כשנהרה של גילוי סודות הבריאה שפוכה על פניהם. בתפריטים הופיעו מנות עם שמות אקזוטיים כמו מרק וון טון, עוף סצ'ואן וברווז פקינג, והגישו בהן גם גליל בצק ממולא ומטוגן בשם אגרול, שלווה ברוטב אדום זרחני ומתקתק. בסיום הארוחה חגגו הסועדים על בננה משולהבת, ולחשבון צורפו עוגיות מזל עם הבטחה למחר טוב יותר. 

בשני העשורים הבאים קמו ברחבי הארץ המון מסעדות דומות. רק כשנפתחו שערי סין בפני מבקרים מהמערב קלטנו שאין דבר כזה "אוכל סיני", כי כל חבל במדינה הענקית הזאת הוא מטבח מורכב בפני עצמו. על כל פנים, כלבים, חולדות וריר ציפורים לא צלחו את מפתן הסיניות הישראליות - מה עוד שבשנות ה־90 הן החלו להתאדות, ובמקומן משגשגים היום מטבחי פיוז'ן אסייתי שמציעים גם מנות יפניות, וייטנאמיות ותאילנדיות.

הגעגועים לסינית של פעם הובילו אותי, יחד עם שותף אכול נוסטלגיה, ל"צ'יינה קורט" התל אביבית. הבהרנו לעצמנו שאנחנו לא מחפשים השוואות טעם עם העבר; אנחנו אספני מאובנים שמגיעים כדי ללכוד את העבר עצמו.

מנהרת הזמן נפערה כבר בחזית החבוטה של המסעדה. להערכתי, זו האחרונה יכולה לפרנס שיפוצניק למשך חצי שנה. כשהדלת נסגרה מאחורינו התחלפו רעשי הרחוב מוכה השמש בדממה אפלולית. אכן, הזמן כאן קפא מלכת. כותלי המסעדה מחופים בשטיח דהוי שמרוב שעמום החליט לטפס על הקיר, ובטפט שיצא מהאופנה עוד כשמנחם בגין אירח בארץ את אנואר סאדאת. את האווירה משלימים ציורי דגים וציפורים ומנורות סיניות.

"לא נורמליים, תראה כמה שמן הם שמו לי בסלט" 

מחליטים לפצל את ההזמנה לשניים: עסקית אחת (49 שקל), וכל השאר פתוח. העסקית מציעה מרק, אגרול, עיקרית, אורז וכוס משקה קל. מרק התירס העסקי (16 שקל בתפריט הרגיל) מבהיר לנו שאנחנו במקום הנכון: נוזל סמיך ותפל שנטיפי חלבון ביצה ודוגמיות עוף צפים וטובעים בו. וואו, איזה כיף לפגוש שוב את יציקת הקורנפלור המזוויעה הזאת.

נוגסים באגרול הצמחוני, והעיניים נוצצות: טרי, פריך ומתפצפץ, בדיוק כמו פעם. אלא שלמרבה האכזבה, הרוטב שנלווה אליו אינו אדום־זוהר כמו בימים של בגין וסאדאת. הוא ורדרד וחיוור, מעודן במובן הרע של המילה. הלו, לא באנו לכאן בשביל סובלימציה קלושה לרוטב הרדיואקטיבי והנפלא ההוא. תנו לנו את הדבר האמיתי.

מגיע עוף עם פקאנים ופטריות. איזה שילוב אקזוטי, אמרנו לעצמנו בימים ההם, כשפקאנים גדלו רק על העץ של הדודה פניה בחדרה, ופטריות - מקופסה כמובן - עלו הון. גם הפטריות בצ'יינה קורט מקופסה, אבל למי אכפת. המנה בכללותה היא דז'ה וו מושלם, ולא למראית, בדיוק כמו הג'חנון אצל התימניות הזקנות: לא משתנה לעולם. גם האורז המטוגן משכפל נשכחות, ורק הדיאט ספרייט מחרב את החגיגה.

בתמונה: ביצים סיניות 

עד כאן העסקית המשתלמת, ועכשיו לבחירות החופשיות. מרק חמוץ־חריף (16 שקל) מתגלה כילד סיני נודניק שמנסה לעקוץ אותך ולא מצליח. כופתאות החזיר (55), שהתפריט מקפיד להכתיר בתואר המכובס "לבן", כבר ממלטות מפינו צהלת גיל: אין ספק, זה היה הימור בטוח. הכדורים האדומים והמדובללים מתגלים כרפליקה אחד לאחד של הימים ההם. הבשר עצמו אמנם בטל בשישים ביחס למעטפת הדביקה, אבל זה בדיוק מה שחיפשנו, לא?

את המסע הנוסטלגי משלימים נתחי ברווז ברוטב קארי. טעים טעים, אבל אם הברווז ששימש למנה (72 שקל) היה קם לתחייה, הוא היה טובע למוות חדש באגם השמנוני שבו טבלו איבריו.

מה עוד היו במאסטים של הסבנטיז? כמובן, בננה מטוגנת ותה אפסיים. הבננה של צ'יינה קורט (16) עומדת במבחן הזמן המאובן, אבל את התה החיוור והדלוח מחליף משהו שקורץ יותר לוויסוצקי. חבל שגם עוגיית מזל על תקן מגדת עתידות אין כאן.

תם ולא נשלם. בערב נפגשים מול השאוב־לורנץ החדשה שלי, לראות את "זה הסוד שלי" עם אורי זוהר.

בשקלול ערך מוסף נוסטלגי

• צ'יינה קורט, שלום עליכם 14 תל אביב, 5178454־03

מתאים בפיתה

"סביח השרון" עושה הכל נכון. טוב, מישהו צריך לאזן את "אוטו"

סביח הוא אוכל רחוב ישראלי חף מתסביכים. שלא כמו הפלאפל, החומוס והשווארמה, שהולידו מיליון אסכולות הכנה ותיבול - ולא פחות מזה, פולמוסים דעתניים - הסביח הוא מה שהוא, ולא יותר. לוקחים פיתה יציבה שלא צועקת כשדוחפים לה חזק, דוחסים פנימה חומרים טריים במינונים הנכונים, וזהו זה. בקיצור, עובד המיתולוגי מגבעתיים לא הגיע לאימפריה שלו בגלל נוסחה סודית שאין לאחרים; התור הארוך לסביח שלו נובע במידה רבה מהצגת הבידור הקבועה שהוא דופק לקליינטים. ועוד משהו בקשר לסביח ראוי: מדובר במנה סותמת. אם אחרי פיתה אחת הבטן מסמסת למוח שהיא משוועת לתגבור, כנראה שנפלתם על המקום הלא נכון.

"סביח השרון", שתקוע על מדרכה ברחוב הראשי של הוד השרון, ממלא בצייתנות אחר הכללים הבסיסיים של סביח שעושה חשק לחזור אליו. מול הדוכן משתרך לרוב תור סבלני, כזה שברור לו שיש סיבה לחכות. הפיתות הגדולות מוצפנות מתחת למגבת מהבילה שמונחת על סיר אידוי, וכך מובטח שהן יצאו תפוחות. כל פיתה כזאת נערפת אל מול הלקוח ואפשר להתחיל להעמיס: שכבת חומוס, סלט ירקות טרי, ביצה שחומה שנימנמה על אש קטנה כל הלילה והשביחה את עצמה, בצל קצוץ דק־דק, אריסה, והיהלום שבכתר - קרעי חציל שמנמנים שרבצו במסננת והגירו את השמן שבו טוגנו.

תנועות מזלג מיומנות מערבבות את סך המרכיבים בחלל הפיתה. מה שנשאר זה להזליף על הכבודה טחינה ועמבה, להמטיר פטרוזיליה, ללעוס - ולגלות שהפיתה אמנם עולה על גדותיה, אבל שום דבר לא פורץ החוצה. שום דבר חוץ מהמתקתקות העדינה של החציל, הנימוחות של הביצה, העסיסיות של כל השאר והחמיצות של העמבה, שמייצרות תענוג מפוצץ ב־15 שקלים בלבד.  

• סביח השרון, דרך רמתיים 67 הוד השרון, 740500־09