צ'יל, ביץ'

"יש לי שכנה כוסית שהיא מכשפה אמיתית", מספר ניר מניר עציון, שבתכלס היה יכול לחשוב על שם פחות בדוי. "היא ניסתה להתחיל איתי, וכשסירבתי היא קיללה אותי שאשתי תעזוב אותי ושהכלבה שלי תאבד את הלשון. אשתי באמת עזבה אותי בשביל לוליין בקרקס, ועכשיו אני מבלה את כל היום בדאגה ללברדורית. אני יודע שכלבים מזיעים דרך הלשון, אז מה יקרה לרוזה שלי אם היא תאבד את הלשון דווקא בחום הישראלי?".

מהר מאוד נמאס לנו לשמוע על כלבים שמזיעים ולוליינים שמזיינים, אז פנינו אל הדוקטור אבי פצ'ו מ"בית החולים לחיות בית". וכנראה שהווטרינר הנכבד כבר שמע שאלות תמוהות בחייו, כי הוא לא נבהל בכלל. למרות שללשון יש כמה תפקידים חשובים ביותר מבחינת הכלב, הסביר הרופא הטוב, לא מדובר באיבר קריטי לסילוק החום מהגוף. זה נכון שכלבים, ובמיוחד השעירים שביניהם, זקוקים

 לדרך שתמלט חום מהגוף כדי להתמודד עם השמש הישראלית. אבל הלשון לא בדיוק מזיעה: למעשה אין עליה בלוטות זיעה בכלל. איפה כן ממוקמות בלוטות הזיעה בכלבים? אך ורק בכפות הרגליים, וזאת הסיבה שכלבים משאירים עקבות רטובות על הספה בימים חמים. טיפות הזיעה נושאות איתן את חום הגוף, וכשהן עוזבות אותו ומתאדות, הגוף מתקרר.

לבני אדם - כולל השעירים והשעירות שבינינו - יש עור חלק יחסית, מה שמאפשר לנו להפריש שפע של זיעה ריחנית שמתנדפת במהירות ומצננת את גופנו. אצל הכלבים זה פחות פשוט, בגלל הפרווה כמובן. לכן במהלך האבולוציה הם פיתחו מנגנון מיוחד לסילוק חום באמצעות נשיפה: כל חלל הפה שלהם, ובעיקר הלשון, רטוב באופן תמידי מטיפות מים חמימות שמגיעות מהאוויר הלח שבריאות. הטיפות האלה מתנדפות בקצב גבוה כשהכלב מתנשף ומזרים עליהן אוויר, וכך הן מורידות את טמפרטורת הגוף שלו. זאת הסיבה שהכלב יכול להמשיך לרדוף אחרי הזנב שלו בשמש בלי להגיע לרתיחה פנימית של כור גרעיני.

ומה יקרה לכלב שבכל זאת יאבד את הלשון? ובכן, הפרוגנוזה תלויה בכמות האבודה. ד"ר יולה מזרחי, וטרינרית מהמרכז לרפואת חיות מחמד בהרצליה, סיפרה לנו שבניתוחים מקפידים לא להוריד יותר משני שלישים מהלשון. הסיבה לכך אינה יכולת הצינון של גוף הכלב - זאת קשורה כאמור לכל חלל הפה - אלא דווקא משום שהלשון משחקת תפקיד מהותי באכילה ובשתייה. נסכם זאת כך, ניר: תתפלל שהקללה של השכנה לא מספיק חזקה בשביל להעלים לרוזה שלך את כל הלשון. לחלופין, אתה תמיד יכול לעשות מה שאנחנו היינו עושים אם השכנה הכוסית שלנו היתה מנסה להתחיל איתנו.

לסיום פינתנו "חברתו הטובה ביותר של האדם", הנה עניין קטן שמטריד את הקורא יואב: "האם כלבים מישראל יודעים להבין פקודות באנגלית, צרפתית, או כל שפה אחרת?". גם בנושא הזה הסכימה לסייע ד"ר יולה מזרחי, ואישרה שכלבים יכולים לקבל פקודות בכל שפה - בתנאי שאילפו אותם לעשות את זה.

כלבים שחונכו להגיב לפקודות מילוליות, לא משנה באיזו שפה, יגיבו גם אם נעשה להם שיגוע ונעבור פתאום מעברית לצרפתית. העניין הוא שלמרות החשיבות שיש למילים עצמן, נימת הקול משמעותית יותר כשמדובר בכלבים. לכן, יואב, אפשר לשבח את הכלב או לנזוף בו בכל שפה כל זמן שמקפידים על האינטונציה הרצויה. הנה, תקשיב: רגלי.

האיש שפאקיר

שי שואל אם הליכה על גחלים מסוכנת לבריאות. טוב, ככה זה: כשחוטבים מגזין גברים ניתזות שאלות על כפות הרגליים שלהם

"היינו בהודו עם הילד", מספר הקורא הסחי שי, "ועכשיו גם הוא רוצה ללכת על גחלים כמו פאקיר. להסכים?". אם נניח רגע את המשאלות בצד ונתרכז בעובדות, נראה שהליכה על גחלים - כשעושים אותה נכון - לא מסוכנת יותר מהליכה על חול לוהט בחוף הים. למה ואיך? הכל מתחיל ונגמר בפיזיקה.

לגחלים, שעשויות מפחם שכבר אינו בוער, יש יכולת מוגבלת להעביר את החום לכפות הרגליים. בנוסף לכך הן מכוסות בשכבת בידוד דקה של אפר, כך שהחום שמגיע לעור לא כזה היסטרי. ואיך הרגליים מתמודדות איתו? באמצעות אפקט ליידנפרוסט, שקל יותר להדגים מלהסביר אותו: חממו מחבת על הכיריים לחום מקסימלי, ואז התיזו עליה כמה טיפות מים. המים בחלק התחתון של הטיפות יתנדפו לקיטור שיבודד את הטיפות מהמחבת, מה שיגרום להן לשייט עליה ולהשמיע טסססס עליז. אותו אפקט מתרחש גם בהליכה על גחלים, כשזיעת החום והפחד שעל כפות הרגליים מתנדפת ויוצרת שכבת הגנה בין האפר לעור. מעבר לזה, רוב החום שעובר מהגחלים לרגליים מושקע באידוי הזיעה ובחימום השכבות החיצוניות של העור.

שורה תחתונה: באופן עקרוני אין סיבה לא לשים את הילד על גחלים. לתוצאה מיטבית, מומלץ לטבול אותו קודם במרינדה.