"ביקרנו במחנה השמדה ובחנות אדידס באותו יום". ברנע (מימין) ובמאי "פולקסוואגון", שחר לנגליב

ברנע, שהופיע במספר סרטי אינדי מאז שהגיע מופיע בימים אלו גם בסרט סרט קצר וצנוע, גם במושגי אינדי, אבל אם קונוטציה מאוד ישראלית-ניו-יורקית.

 "פולקסוואגון" שיוצג בהקרנה מיוחדת על מסך הפילם אנטלוג'י באיסט וילג' בערך חודש אחרי ציון יום השואה ולפני פתיחת סבב הפסטיבלים המתבקש, עוסק בטראומה הלאומית שלנו מזווית שונה. ברנע מגלם בו את גיל, בחור ישראלי צעיר, דור שלישי לניצולי שואה. גיל מגיע לניו-יורק כדיי להתפרק מהשרות הצבאי המלחיץ ולא פחות מהשפעת מותה של סבתו שעיצבה את השקפת עולמו האנטי גרמנית. הוא משתכן אצל ג'ייקוב, ניצול שואה בעצמו (בגילומו של ג'ורג' בארטניף ששיחק עם מריל סטריפ, שוורצנגר הצעיר ובקרוב לצד סשה בארון כהן בסרטו הבא "הדיקטטור"), אבל אחד שבוחר בחיים, נוהג בסמל המוטורי של המשטר הנאצי ומלמד את גיל-ברנע הדעתן מספר תובנות על החיים. "אני חי את החיים בעיר נפלאה", מתריס ג'ייקוב אחרי אחד הויכוחים שלהם ומתמצת באותו משפט גם את ניצחון הניצולים וגם את האני מאמין הפרטי שלו.

ברנע, 31, מספר שהתחבר לדמות ולסיפור ברמה הרבה יותר אישית ומצא בא מאפיינים של עצמו מלפני עשור. לברנע הצעיר הייתה, כמו לגיל, גישה של צורך מידי לרצות שדברים יתנהלו בדרך שלו, לפרק בעיות לגורמים ולחתוך בלי הרדמה ישר ללב העיניינים. למרות שבדרך כלל זה היה מביא תוצאות הוא היה מפספס בדרך גוונים עדינים יותר של החיים ואולי קצת רומס בדרך או מצתיר כחסר רגישות. עניין של חוסר כבוד לתהליכים של החיים וגישה מאוד ישראלית. את תהליך ההתפרקות שגיל עובר עם ג'ייקוב בהנף של מספר סצינות, חווה ברנע בתהליך התבגרות מתמשך של שנים. הזוגיות שלו ונישואיו הטריים לימדו אותו לדעת לשהות חשוף בתוך מצבים של כאב ופחד ולא לחפש לשלוף את הכלים הכבדים והכוחניים. זה אולי תהליך טבעי של התבגרות, אבל לא בהכרך ברור מאליו למי שמתפרנס מהבעת האמוציות שלו.

"מפספס בדרך גוונים עדינים יותר של החיים". ברנע בחברת השחקניות אביטל דיקר (מימין) וריקי בליך (צילום: אלדד רפאלי)

עם שני הורים שחקנים, המשיכה לבמה ולמצלמה בהחלט מוטבעת בגנים של ברנע. הוא למד משחק בתלמה-ילין ועשה את התפקיד הראשון שלו כבר בגיל 12 בסרט "טיול בר מצווה". הפריצה שלו הגיעה בגיל 17 כשזכה בתחרות דוגמנות והכניסה לתודעה הציבורית באה עם קמפיין של TNT והשתתפות בטלנובלה "לחיי האהבה". אחרי זה הגיעו עוד פרסומות, מחזמר, הצגות, סדרות טלויזיה, וסרטים. אחרי השירות בצבא הוא עבר ללונדון, למד תיאטרון והשתתף במספר הצגות שזכו לשבחיי המבקרים. לניו-יורק הגיע גם כדי לנסות את מזלו בתעשיה המקומית וגם כדי למצוא את המסגרת הנכונה להתפתח בתור שחקן. הוא התחבר למורה למשחק ג'ון אנטוני שהפך למעין גורו מקצועי עבורו. בסטודיו הקטן של אנטוני ברנע מספר שהצליח לחשוף ולהתחבר למקומות הכי מצונזרים שלו ולהבין שגם החומרים הכי אפלים שלו הם לגיטימיים לשימוש דרמטי. נקודה שמעניין לשמוע ממי ששיחק בארץ נבלים ועבר מעין טייפ קאסטינג של מישהוא המתאים לשחק דמויות מאוד שליליות. בניו-יורק הוא אמנם הרחיב את הרפרטואר אבל גם ללא קשר לפילמוגרפיה הישראלית שלו המשיך למצוא את עצמו בתפקידי אנטגוניסטים כריזמתים. תפקידו הגדול הבא יהיה בסרט אינדי שבו הוא מגלם רוצח סידרתי המנסה לנהל מערכת יחסים "שפוייה". ההופעה ב"פולקסוואגן" היא נקודת ציון מרעננת ומאתגרת שניקזה לתוכה את המיומניות שרכש ברנע אצל אנטוני. ברנע נדרש במהלכה להכיל מטענים רגשיים במשך ימי צילום ארוכים ולהתעמת אם הבמאי-תסריטאי שחר לנגליב לגבי צפונות הדמות שלו.

לנגליב, קולנוען ישראלי בן 35, תושב ברוקלין בעשר השנים האחרונות, מכיר היטב את דמותו של גיל. דור שלישי לניצולי שואה בעצמו, הוא גדל לשנוא את השפעתה על המורשת המשפחתית שלו. שתי הדקות של צפירת יום הזיכרון היו בתור ילד תמיד ארוכות בעיניו כנצח. כשהיה בן 16 טייל באירופה והרגיש בחילה במשך כל היומיים שבהם היה בגרמניה.

"ביקרנו במחנה השמדה ובחנות אדידס באותו יום", הוא נזכר. הוא עזב את הארץ שלושה ימים לפני שסבתו נפטרה. כשביקר אותה בבית החולים היא לא זיהתה אותו, אלא הייתה נתונה בהזיות על תקופת השואה. אותה סבתה תמיד אמרה שלהקים משפחה ולהביא ילדים לעולם הייתה דרכה לנצח את הנאצים. לנגליב לא תמיד הסכים איתה ועשיית הסרט לא היוותה עבורו תהליך ריפוי. "זה לא סרט על השואה", הוא טוען, "המילה יהודי אף פעם לא מוזכרת בו. המסר של הסרט הוא שלמרות שאף פעם אסור לנו לשכוח את העבר, אנחנו תמיד צריכים להסתכל קדימה בתקווה לעתיד טוב יותר". יום הצילומים האחרון של הסרט התרחש בלילה ולנגליב מספר שמתי שהוא אחרי שלוש בבוקר לברנע היה רגע יוריקה שכזה שבו הוא פתאום נעמד וצעק "עכשיו אני מבין את הדמות שלי. בואו נצלם את הכל מחדש".

"המסר של הסרט הוא שלמרות שאף פעם אסור לנו לשכוח את העבר, אנחנו תמיד צריכים להסתכל קדימה בתקווה לעתיד טוב יותר". ברנע וג'ורג' בארטניף, מתוך "פולקסוואגון"

ברנע חזר כרגע מחודשיים בארץ שבהם חגג את נישואיו במשך ארבע ימים על חוף בננה ביץ באכזיב. הוא בהחלט נהנה מהחיים בניו-יורק ומהיכולת להיות שוב אנונימי אבל לא חושב שהעיר נכנסה לו מאוד עמוק לנשמה. אולי עניין של חוסר זיקה לנופים אורבנים. השהיה בארץ חיברה אותו מחדש להוויה הישראלית. ים, חברים, משפחה, וחורף שלא מצריך הצתיידות בחרמונית גורמים לו לחשוב על המחיר של החיים מעבר לאוקיינוס האטלנטי. את הילדים שלו הוא בהחלט רוצה לגדל בארץ. אבל החיבור שלו לסצינה האלטרנטיבית ומסיבות בסגנון ברנינג-מן גורמת לו לפנטז על הקמת קומונה רוחנית איפשהוא ומתישהוא, לא בהכרח בארץ. אם וכאשר זה יקרה, מהתקופה בניו-יורק הוא יקח את סדנאות המשחק והתרומה שלהן לא רק לקריירה שלו, אלא גם לממש תהליך של טראפיה והבנה אישית עמוקה יותר של עצמו. תהליך מאוד דומה למה שהדמות שלו עוברת ב "פולקסוואגן".

"פולקסוואגן" יוקרן ביום רביעי, 7 ביוני, בשעה 7 בערב בפילם אנטלוג'י באיסט וילג', השדרה השנייה 32, פינת רחוב 2