אנחנו התותחים של האהבה שלנו
מעדיפה להיות קיטשית דביקה מאשר ממורמרת. החיים הם לכייף באהבה שלך, ואיתה. ואם יש לנו משבר, כמו שהיה לפני שבועיים, אנחנו עוברים אותו יחד, כמו גדולים
בואו לדבר על אהבה גם בפייסבוק של ynet יחסים
קיטש. נכון. תתלו אותי. מעדיפה פי מיליונים להיות קיטשית דביקה מאשר ממורמרת חולת עצבים שמתנקמת בסביבה שלה רק בגלל שאין לה אהבה. החיים הם יותר מאשר להחזיק מעמד דרך הבעיות. החיים הם לכייף באהבה שלך, ואיתה. ממש לשכוח את עצמך.
מקום להרגיש בו בבית. בייב ואני יצרנו לעצמנו בית שעושה לנו שקט וצחוקים. השלכנו את כל הפחדים והטירוף של הלבד, ועכשיו אנחנו רק רוצים להתאבד על האהבה הזאת. כמעט כתבתי בטעות 'להתאבד על העבודה', כי ככה אני רגילה. שדבר ששווה להתאבד עליו זה עבודה, לא משהו זניח ומבולבל כמו אהבה. אבל הנה, עובדה. סדרי העדיפויות שלי השתנו. לגמרי.
ביום שבת הוצאנו את עצמנו מהזומבי של המיטה הענקית שלנו והלכנו לבקר חברים. היו שם אשה אחת גרושה כבר איזה מיליון שנה ועוד אשה רווקה ולא ממש מאושרת. היתה גם צעירה מבולבלת, אבל היא שייכת לסיפור אחר לגמרי. אכלנו צהריים, דפדפנו בחוסר ענין בעיתונים ודיברנו על אהבה. לכל אחד היתה את הגירסה שלו.
הוא אמר שאהבה זאת הוויה. מצב שנמצאים בו
בייב אמר משהו שלא הפסקתי לחשוב עליו כל השבוע. הוא אמר שאם מישהו אומר: "אני אוהב את" – זאת כבר לא אהבה. הוא אומר שאהבה זה משהו שלא יכול להיות מותנה במשהו כל כך ספציפי. הוא אמר שאהבה זאת הוויה. מצב שנמצאים בו. שאם יש בך אהבה לעצמך, ממש ממש אהבה לעצמך, אתה יכול, מהמקום הזה בדיוק, לאהוב את העולם, את האנשים שלידך, את בני הזוג שלך, ואת האנשים המעצבנים בעבודה שלך.
דווקא יכולתי להישבע שכבר תשעה חודשים אני מאושרת כמו שבחיים שלי לא הייתי. ואני אפילו לא צריכה ווליום בשביל זה. הוא קורא לי 'ילדה שלי', עושה לי נעים בגב ומביא לי אורגזמות שגורמות לי לעוף. בדיוק כזה חיפשתי כל החיים ולא האמנתי שמגיע לי למצוא. החיים שלנו דבש. לגמרי.
מאוחר לנו לבזבז את האושר הענק הזה על קשקושים
בכל פעם שהזוגיות שלנו מגיעה למקום כזה שבו כל אחד מאיתנו בטוח שהשני כבר לא יילך לשום מקום, אנחנו מתחילים לריב קצת, כדי להכניס יותר אקשן לגן העדן הזה. יורדים קצת מהפסים. מה יש. שיהיה מעניין. אבל מהר מאוד אנחנו נזכרים לצאת בזמן מהמלכודת הזאת ולחזור אל מה שבאמת. מאוחר לנו לבזבז את האושר הענק הזה על קשקושים כמו מריבות קטנות על זה שהוא לא מקנא לי.
אני יכולה לשבת בלעדיו שלוש שעות בבית קפה עם דני החתיך, וכל מה שיעניין אותו זה שהיה לי כיף. אני יכולה להסתובב עם שורטס מפגר לגמרי שהחוטיני האדום מציץ ממנו כמו אצל ילדה בת 15 ולא כמו שישה בת 46 צריכה להבין מה לובשים בגילה, והמבטים מזילי הריר של חרמני היקום לא יזיזו לו. אני יכולה לדבר שעות על כמה שאודי חמודי, השכן שלנו, הוא חתיך הורס, והוא עדיין יפרגן לי שדחוף לי לרדת להוציא את הזבל כל פעם שאני שומעת את אודי פותח את הדלת שלו. אפילו שאין שום קשר בין ליפסטיק לוהט לשקית זבל שצריך להשליך.
אני מזילה דמעות תסכול וזעם כל פעם שהוא הולך ועושה איזה משהו נחמד עם איזו חברה נחמדה בלעדי. לא מפרגנת לו בשיט כשהוא חוזר הביתה מלא חוויות מרעננות ומספר לי איזה כיף היה ומה הוא אכל ומה הוא שתה ומה הם אמרו וכן הלאה. השבוע אפילו ניהלתי מריבה שלמה רק בגלל שהוא אמר שאם הוא היה רואה אותי בתוכנית ריאליטי בטלויזיה מתנשקת בביקיני של ציצים בחוץ עם איזה מתמודד מתוסכל אך הורס, הוא היה מפרגן לי לגמרי ומסמס לי בהתלהבות.
זה משחרר, לריב על דברים שלא קרו ושאין סיכוי שיקרו לעולם. בייב צוחק על המריבות האלה שלי. הוא אומר שזה מה שעושה אותי מיוחדת. בכלל הוא לא מתלהב כמוני ממריבות וצעקות. זה מתסכל לגמרי לחיות עם גלולת אושר כזאת.
יש לנו את האהבה שלנו, ומה שהכי מהמם בה, זה שהיא עובדת גם בלי אלכוהול או סמים או ספרי הדרכה מתסכלים. אם יש לנו איזה משבר, והיה לנו אחד כזה לפני שבועיים, די מסוכן, אנחנו עוברים אותו כמו גדולים, על כוס קפה ועוגה, בתוך כמה שעות. בלי להיפרד לחצי שנה ולחזור, בלי ללכת לטיפול זוגי שיודע עלינו יותר מאיתנו, ובלי להעביר ימים שלמים בברוגז מתסכל. אנחנו התותחים של האהבה שלנו. הכי מפתה להיות כאלה.
הכי קל זה לעזוב. הכי קשה זה להישאר בתוך המקום המאושר הזה, ולשמר אותו בלי לתת לו להתמוסס.
לפנייה לכתב/ת 
