האני האחרת
כמה "אני" גרות באשה אחת, ולא, זה לא פיצול אישיות
אני לא יודעת איך זה אצלכן, אבל אני מסתובבת רוב הזמן עם עוד כמה "אני" קטנות כאלה החבויות בתוכי. חלקן כאלה שנדחקו עמוק עמוק פנימה מכל מיני סיבות, חלקן מדי פעם מרימות ראש ויוצאות לסיבוב הופעות קטן וחוזרות להן פנימה במהירות כי זה לא מתאים או לא מכובד או סתם כי אין לי זמן אליהן עכשיו.
זה לא פיצול אישיות, זה פשוט... החיים. למה אני מתכוונת? "בגדול", אני מרוצה. מבסוטה מהקריירה שלי - אוהבת את העבודה שלי ויודעת להעריך את העובדה שהמקצוע שלי הוא בעצם התחביב שלי. אני מרוצה מהמשפחה שהקמתי ואוהבת להיות רעיה ואמא.
בדרך כלל אני חיה בשלום עם איך שאני נראית (אבל זה מאוד תלוי על איזה צד קמתי בבוקר ואיזה יום בחודש זה). אז "בגדול" הכול אחלה. אבל... לעתים אני מסתכלת בערגה על נשים אחרות, על ההתנהלות שלהן, ופתאום מרגישה כזו תחושת פספוס, תחושת החמצה ו... (כן כן, אני קצת מתביישת להגיד) קנאה.
רוצה לראות ולהשתתף?
יש למשל את האמא הזו שאני מכירה, אשה מדהימה עם דוקטורט (לא זוכרת באיזה תחום), נראית פצצה, והיא בחרה להיות אמא, ולא סתם אמא - אמא נפלאה. כל היום היא עם הילדים בהפעלות, בגינה, עם חברים בחוגים, ועוד "בחוצפתה" היא מתקשרת אליי במין שקט כזה ואומרת: "נו תביאי ת'ילדה, אני במילא עם כולם בגינה"!
אני בולעת את הרוק וכמעט מוחה דמעה, ובאותו רגע מגיחה לה מתוכי "האני האחרת" הזו שהיא האמא הכי משקיעה, והאני הזו מצקצקת אלי בלשונה ומאשימה -"היי את, למה את כל היום בעבודה?מה יש? תחזרי בשעה סבירה וקחי את הילדה בעצמך לגינה!".
מיד אני עוזבת הכל, מתנצלת על דחיית הפגישה כי עכשיו זו "האני האחרת - סופר אמא!" וטסה הביתה, מחבקת את הילדה ואומרת "יאללה, בואי נלך לגינה". הילדה מביטה בי בהשתאות ואומרת: "אבל אמא, קבעתי עם חברה!" . אבל היות ועכשיו זו "האני האחרת - סופר אמא!" הכל יכולה, אני אומרת: "יופי! נהדר! שתבוא גם היא איתנו לגינה!".
וכך אני מוצאת את עצמי עומדת בגינה, העקבים שלי טובעים בחול, גרביוני הרשת (שעד לפני שעה חשבתי שהם חלק מאחלה הופעה) מגרדים לי בכל פינה, מחפשת איזה כיס בחוסר הצלחה כדי לדחוף לתוכו את הצמיד שמפריע בנדנוד הנדנדה, ואני מרגישה לא בנוח כשאני רואה את המבטים של אמהות הקז'ואל בטרינינגים שמשתוללות עם הילדים בלי שום דאגות מן הסוג הזה.
לכי תסבירי להן שמרוב התלהבות שכחתי להחליף בגדים! הילדה המתוקה והרגישה שלי שחשה במבוכתי, צעקה בגאווה לאמא השכנה לנדנדה: "היי! תראי את אמא שלי! היא תפרה בעצמה את השמלה!".
אז כן, מדי פעם מגיחה לה אני נוספת. זו שהבית שלה מבריק בכל פינה, והמדפים בארונות מסודרים מן הגדול אל הקטן או לפי צבעים. זו שסתם בשביל הכיף שלה התחילה עוד סבב של לימודים. זו שביום שישי בצהריים כשהילדים מגיעים מבית הספר הבית אפוף ריחות של בישולים, והמצעים חדשים.
זו שאין לה בעיה של קהל והיא מסוגלת להרצות מול אלף אנשים. זו שאין לה בעיה כלל שוועד הכיתה הזמין את כל המשפחות לטיול אוהלים בסוף השבוע. היא זורמת, קולית, אין לה בעיה עם יתושים... זו שאחרי יום של עבודה ואחר הצהריים עם הילדים, ברור שנשאר לה ים של מרץ ואין לה בעיה לדפוק הופעה ולצאת עם בעלה לקרוע את העיר.
יש כאלה בתוכי שמדי פעם יוצאות ומחליפות אוירה, ויש כאלה שלא, אבל אני נותנת להן צ'אנס. אולי בשנה הבאה...
תמונות מתוך הקטלוג של סיגל דקל
(צילומים: עידו לביא)
