יום קשה של אחת, הוא יום עוד יותר קשה לאחרת
סיפור שמתחיל בעבודה, ממשיך עם מכתב אהבה בחניה ומסתיים בתובנה
אתמול היה לי יום קשה. לא משהו מיוחד, אבל מסוג הימים המטורפים האלה שמתישים אותך ושואבים כל טיפת אנרגיה שזורמת לך בעורקים.
זה התחיל בבוקר מפוצץ בפגישות חשובות אך משעממות שכולם מדברים בהן בלי סוף אבל אין ת'כלס ואין שורה תחתונה ובשלב מסוים אני פשוט מאבדת פוקוס, וכל מה שאני רואה זה פיות ענקיים נפתחים ונסגרים בהילוך איטי, קולות רקע עמומים, ידיים מושטות אל כוסות קפה ועוגיות שנעלמות מהמגשים בקצב רצחני.
בשלב הזה אני מתנתקת ומתחילה לגלגל לעצמי בראש את כל הדברים שמחכים לאישורי, את הדגמים שנערמו על הקולבים ומחכים למדידה, את ארבעת ספקי הבדים שמחכים להזמנה, את הקטלוג שירד לדפוס ואני מחכה לו בכיליון עיניים ואת זה שאני מתה לפיפי ולא נעים לי לצאת מהישיבה.
רוצה לראות ולהשתתף?
תקראו לזה הפרעת קשב או סתם עומס רגיל, אבל כשהסיוט הזה נגמר אני סחוטה - מרגישה ונראית כאילו התחשמלתי או לכל הפחות ביליתי שעתיים במכונת כביסה עם סחיטה מלאה.
אחר כך המשיך לו במלוא המרץ יום עבודה רגיל שאינו מתחשב כלל במצבי הרגיש. עשיתי חישוב גס והגעתי למסקנה שאני צריכה בערך כל חמש דקות לתת תשובה למישהו על משהו.
אחר הצהריים הרמתי את עצמי כרגיל באיחור וטסתי הביתה להמשך יום עבודתי כנהג בוס לחוגי התעמלות, דרמה וכו'. בדרך עוד הספקתי להתנצל טלפונית על ביטול פגישה ברגע האחרון ומאי נעימות דחיתי אותה לתשע בערב (טעות ענקית - הראש שלי כבר לא עובד בשעות האלה).
בשמונה וחצי בערב דידיתי למקלחת כדי לנסות להפיח בעצמי סוג של רוח חיים - זה לא הצליח, ובתשע התיישבתי במכוניתי עייפה ובוכה על מר גורלי, מאחרת שוב לפגישה המקוללת. כל הדרך חזרה שיננתי לעצמי מנטרות שזו הפעם האחרונה שאני נותנת לזה לקרות, שאין מצב שאני עובדת בשעות הללו כי יש חיים אחרים ושבפעם הבאה שאני יוצאת מהבית אחרי יום מטורף כזה, עבודה לא תהיה קשורה לעניין.
בנסיעה הביתה אחרי הפגישה, החלשתי את המוסיקה המתנגנת בקולי קולות ברדיו (ניסיון נואש להשאיר את עצמי ערה) וגלגלתי את המכונית לכיוון החניה. בעודי מתקרבת, אני קולטת מכונית חצופה החונה בזווית רצחנית כזו, שאפילו ביום רגיל ובערנות מלאה זו משימה אכזרית להצליח להיכנס לחניה שלי.
לצלצל לבן זוגי ולהזעיקו להצילני מהצרה התבאסתי (כי אני הרי "כל יכולה") וכך מצאתי את עצמי נאבקת עצבנית כמו חיה, מנסה להשחיל את עצמי לתוך החניה הצרה גם ככה, וכל אותו הזמן יוצאות מפי בצורה בלתי רצונית "מילים" שהאוזן אינה יכולה לסבול וכלל לא ידעתי שהן קיימות בארסנל המילולי שלי.
אחרי חצי שעה של עצבים וסבל תלשתי חתיכת דף מאיזה מודעת פרסומת שהייתה זרוקה לי באוטו וכתבתי פתק בזו הלשון:
"אדון נכבד, השעה שתיים עשרה בלילה, היה לי יום קשה בטירוף, כל היום רצתי בין פגישות שהוציאו אותי משיווי משקל ואפילו שקלתי ללכת לטיפול. אחרי שסיימתי את יום עבודתי חזרתי הביתה והמשכתי להתרוצץ. יש לי שתי בנות קטנות והן רשומות למלא חוגים וכן, כן, מישהו צריך להסיע אותן לחוגים האלה וגם לחכות להן שיסיימו. אחר כך הלכתי לעוד פגישה מעייפת וחזרתי רק עכשיו. אני עייפה ובא לי לבכות. בפעם הבאה שאתה מחליט להניח את המכונית שלך בדיוק במקום הזה, שחוסם לי את האפשרות ללכת לישון, תחשוב עליי ותגלה מידה קטנה של רחמים".
למחרת, אחרי ששלחתי את הילדות לבית הספר ועפתי לאוטו כדי לא לאחר, ראיתי במרחק לא גדול ממני (אבל מספיק כדי להסתתר), אישה כבת גילי, ביד אחת מחזיקה תיק וילד קטן הנגרר אחרי צעדיה המהירים, ביד השנייה מחשב וילד נוסף קצת יותר גדול, ומאחוריה, מנסה להדביק את צעדיה, ילד נוסף.
הרביעייה התקדמה לעבר המכונית שחסמה אותי וכל אותו הזמן גערה האישה בילדיה: "נו כבר זוזו, אני מאחרת, היום הזה לא מתחיל טוב, בואו כבר, גם ככה אני לא מספיקה כלום!"
בעודי מחפשת עץ שמאחוריו אוכל למצוא מקום מסתור, ראיתי אותה "דוחפת" במהירות את הילדים לתוך הבוסטרים, ממשיכה לרטון, מנסה תוך כדי למצוא את הטלפון הנייד שלה המצלצל ללא הרף, מסתכלת בשעון ו... שולפת את "מכתב האהבה" שהשארתי לה לילה קודם.
תמונות מחיי היומיום של סיגל דקל
(צילומים: אמיר יהל)
לקטלוג של סיגל דקל
