שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אמא עו"ש: איך להתמודד עם הבזבוזים של הילדים

    כסף לבריכה, לסרט, לפיצה או סתם לקניות - החופש הגדול לפעמים מרגיש כמו עונת הבזבוזים הגדולה של הילדים. אלי זוהר ניב מסבירה איך לעבור את החופש בלי להפוך לכספומט

    "אני לא יכולה יותר!", רשפה האם שנכנסה אלי בסערה לקליניקה השבוע. "מה היא חושבת לעצמה? כל היום 'אמא, אני יכולה מאה שקל?', 'אימא, אפשר 50 שקל?'. היא בבריכה, קונה ארטיק, הולכת לסרט ולשופינג עם הבנות, וזה בנוסף לקייטנה שלה ולחופשה המשפחתית שלנו. מה נראה לה? מאיפה אני אמורה להביא את כל הכסף הזה? והחופש רק התחיל!".

     

     

    חברות וחברים יקרים, כמה מכם מזדהים עם האמא הזו כרגע? אני בטוחה שכמעט כולם. הרי כשאומרים לנו חופש גדול אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים בעיני רוחנו זהו אותו חזיון אימים של מגרסת כסף ענקית, העובדת יומם וליל ומחסלת את תכולת הארנק, שאנחנו עובדים קשה כל כך כדי למלא. החופש הזה, זה ברור כבר מזמן, הוא עסק יקר.

     

    וכך אנו מוצאים את עצמנו מתעסקים בנושא ברמה יום יומית, נאלצים לעמוד מול בקשות, רצונות ודרישות שונות ומשונות. ואפילו כשמדובר בכל פעם על סכום סביר - בסופו של יום (או יותר נכון של חופש) הוא מצטבר לסכום ענק, שמכביד על כתפי כולנו.

     

    נכון, אנחנו אומרים לעצמנו בכל פעם מחדש, החופש אמור להיות זמן של כיף. יש הרבה זמן פנוי לבילויים, טיולים וחברים ולכל מקום שהם רק פונים עומדים בפני הילדים ים של אפשרויות ופיתויים, כראוי לחברת השפע בה אנו חיים. ואנחנו? לנו אין שום רצון לחרב את השמחה ואנחנו בהחלט מפרגנים לכיף של הילדים שלנו. אבל מצד שני, האם יתכן שאין לכך גבול? ואיך נלמד את הילדודס לדעת מתי צריך לעצור את הבזבוזים והתובענות ופשוט לומר "די"? האם אין דבר שניתן לעשות?

     

    וודאי שיש - ואפילו חובה שנעשה. כמה עצות שיעזרו לכם:

     

    1. האם אנחנו יודעים איפה עובר הגבול?

    גם לנו לא תמיד ברור מה נכון ומה לא ומה דעתנו על הנושא. בלהט החיים האינטנסיביים שלנו אנחנו לרוב לא עוצרים על מנת לחשוב מה מתאים לנו ומה לא, מה אנחנו מרשים ומה דורש מחשבה נוספת. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בהתנהלות של כיבוי שרפות, מה שנקרא פעם "הורגים טורקי ונחים" (ואני מתנצלת מראש בפני הטורקים).

     

    אז פעם אנחנו מסרבים בתוקף ומבהירים באופן חד משמעי שזה לא בא בחשבון, ועל אותו דבר בדיוק, יום-יומיים לאחר מכן, ברגע של חולשה, עייפות או בלבול - אנחנו מאשרים. והנה, שוב, גול עצמי שעוד מעט נשלם עליו. מוכר? מוכר ובהחלט לא חביב.

     

    2. מי אוהב אותך יותר ממני?

    קשה להיות הורה עובד כשהילדים בחופש ולחיות עם ההרגשה שאנחנו לא מוצאים די זמן לבלות איתם. קשה לעמוד מול ההשוואה שילדינו עושים באופן טבעי בינם לבין האחרים: מה עושים החברים, מה קנו להם, לאיפה הם נוסעים בחופשת הקיץ'. מאוד לא פשוט לעמוד מול העיניים המתחננות והמילים המבקשות בכל דרך לשכנע.

     

    האשמה, שמוכרת לנו היטב ומכלה את ימינו ולילותינו, מקבלת בחודשי החופש משנה תוקף. היא מיד מזהה את "חלון ההזדמנויות" שנפתח זה עתה, משתחלת מתוכו, מרימה את ראשה ופוצחת בנאום משולהב וקורע לבבות, מה שגורם לנו לא פעם להכניס יד לכיס ולפצות. כן, כסף הוא בהחלט גם פיצוי ש"סותם את הפה" לאשמה. אז מה אם זה מחזיק רק יומיים?

     

    3. "אבל כ-ו-ל-ם הולכים!"

    מכירים את "כולם"? אין הורה שלא שמע על היצור הדמיוני הזה, שעד היום איש עוד לא ראה אבל כולם מכירים אותו ובעיקר את אורחות חייו. הוא זה שתמיד הולך, תמיד מרשים לו, תמיד נשאר עד הכי מאוחר (והדגש כאן, כמובן, הוא על תמיד).

     

    מה נאמר? סוס מנצח לא מחליפים. הילד שלנו שוב מצליח להפעיל אותנו, לתת לנו תחושה שהורים אחרים רואים משהו שאנחנו לא, מבינים משהו שנבצר מבינתנו, ושבקצרה הם פשוט הורים טובים יותר. זה בהחלט מפעיל אותנו ומהר. אז מה זה כבר, בינינו, עוד עשרים שקל?

     

    4. חיים בתוך קניון

    אם תחשבו על זה, הקניון הוא סוג של עיר קטנה. אפשר לבלות שם שבוע שלם מבלי לצאת ולא יחסר לנו דבר: אוכל לאכול, משקאות לשתות, ספר לקרוא, סרט לצפות, משחקים לשחק ועוד ועוד. אלא מה? כל השפע הזה, המוצג באופן שרק מעודד אותנו לקנות, עולה ה-מ-ו-ן כסף.

     

    לא מעט הורים רואים בקניון מקום של בילוי משפחתי, אך לפני שאתם יוצאים לשם כדאי לעצור ולחשוב איזה מסר זה מעביר לילדים. הרי זוהי תרבות הצריכה במיטבה. אז מה הפלא שאחר כך הם רואים בקניות דרך להעביר זמן?

     

    5. גם אתם אוהבים לקנות, לא?

    עם יד על הלב, עד כמה אתם אוהבים לקנות? עד כמה אתם בזבזניים? אנחנו יכולים להגיד הרבה דברים לילדים שלנו בנושא הזה, להסביר ולהטיף, אבל אם לנו, האמהות, יש אוסף נעלים בהיקף שלא היה מבייש את זה של אימלדה מרקוס או אם אתם, האבות, חייבים, אבל ממש חייבים, לקנות כל גדג'ט חדש שיצא הרגע לשוק - כל מה שתאמרו לילדים הוא חסר כל משמעות.

     

    הילדים רואים את מה שאנחנו עושים, את איך שאנחנו נוהגים, וזה חזק הרבה יותר מכל אמירה, גם אם היא הכי חכמה ומנומקת שיש. הכל מוקלט ונשמר בתיקיה. והדיבורים שלנו? מיועדים רק כדי להשקיט את מצפוננו.

     

    6. "עבודה מועדפת" בתוך המשפחה

    ועכשיו אנחנו מגיעים לסוגיה מאוד חשובה ומורכבת, שעיקרה האם נכון לשלם לילדינו עבור מטלות שהם עושים בבית בתקופת חופש? לשמור על האחות הקטנה, למשל, או "לארגן" את הבית בכל יום.

     

    מצד אחד אנחנו לא אמורים לשלם על מטלות שנעשות עבור המשפחה. משפחה היא קהילה קטנה וכל אחד מחבריה אמור לפעול ולתרום לטובת הכלל. אבל מה אם זה חוסך לנו כסף לבייביסיטר או למנקה ובו בזמן מעניק לילד עוד כמה שקלים, שממילא היינו נותנים לו בשלב כלשהו? ומה ההבדל בין ביצוע המטלות האלו בחופש לבין שאר ימי השנה?

     

    כשאנחנו מבקשים מילד לשמור על אחיו במהלך החופש באופן קבוע, כחלק מסדר היום שלו ולתקופה מוגדרת מראש, יש הגיון בלתגמל אותו על כך. בדרך זו אנו מביעים את האמון שלנו כלפיו וכלפי הכישורים שלו, האחריות שהוא מגלה והתנהלותו הבוגרת. במקביל אנחנו מספקים לו עיסוק קבוע לכמה שעות ביום, מה שמייצב מעט את סדר היום המאוד לא מסודר.

     

    בנוסף, אם נעשה חישוב כלכלי קר נגלה שאנחנו מוציאים פחות כסף מהכיס שלנו, כי לילד משלמים פחות מאשר לאדם מבוגר. כדאי גם לדעת שיש ילדים שתפקיד מוגדר ומתוגמל בחופש יכול לחולל בהם פלאים. הם מרגישים מועילים ומוערכים, חלק מה"עולם האמיתי".

     

    אז למה לא בכל השנה? כי כאן מדובר על התחייבות קצרת טווח ומוגדרת בזמן, כי זו הזדמנות טובה לעודד ילד לקחת על עצמו מחויבות ולהתמודד עמה, כי בכל מקרה אנחנו נותנים לילדים יותר כסף בחופש,

    כי אנחנו רוצים וצריכים עזרה וכי זה פשוט מתאים לנו בתקופת החופש. ברגע שזה מוגדר כך באופן ברור הילדים מבינים את זה ועושים הפרדה בין תקופת החופש לשגרה.

     

    7. הזמן הנכון לדמי כיס

    דמי כיס הם פטנט הממחיש לילדים באופן מאוד מעשי את משמעות הגבולות (מושג ערטילאי משהו לפעמים). לכולם ברור כי חשוב ונכון לתת לילדים דמי כיס שבועיים או חודשיים וללמד אותם להסתדר בתוך תקציב. בחופש, באופן טבעי, דמי הכיס מתרחבים וכוללים סעיפים נוספים, אותם כדאי לקבוע יחד. הציפייה שלנו מהילד צריכה להיות שהוא יתנהל בתוך המסגרת שהקצבנו לו. ואם נשמור אנחנו על גבולות הסכום שנקבע מראש - יש סיכוי טוב יותר שגם הוא.

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אפשר לעבור את החופש - בלי לרוקן את הכיסים
    צילום: shutterstock
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים