אנורקטיות בהריון: מה קורה כשהבטן הופכת לאויב
במשך שנים הן הרעיבו את עצמן, וכשנכנסו להריון נחרדו מהגוף המתעגל. "זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות" על קבוצת תמיכה להריוניות ולאמהות אנורקטיות שמנסות להתמודד עם המשקל החדש ועם הפחד שמתעורר כשהילד מבקש חטיף
יסמין (שם בדוי) יושבת מולי - מאופרת בקפידה, זרועותיה כחושות ועצמות בית החזה שלה בולטות מתחת לגופייה - ומתכווצת כשהיא נוקבת במספר הקילוגרמים שהעלתה במהלך הריונה. 12" קילו," היא מסננת ומעווה את פניה בהבעת בחילה. "הייתי ענקית. כל בוקר הבטחתי לעצמי ולבעלי שלא אסתכל בראי. הוא פחד שאם אראה בעיניים כמה השמנתי, יקרה משהו רע".
- בקרו בעמוד הריון ולידה שלנו
כיום היא אמא לפעוטה בת שנתיים, "והיא הדבר היחיד שנותן לי טעם לחיים. אני אוהבת אותה, בשבילי היא האושר והשמחה, אבל גם הבת שלי רזה מאוד, ואני חוששת שהיא תפתח הפרעות אכילה. בגללי. באשמתי. ארוחת צהריים היא אוכלת בגן, ולדברי הגננת היא אוכלת בסדר, הרי ילדים מתנהגים כמו קופים, כשהאחד אוכל כולם אוכלים, אבל בבית היא לא מקבלת דוגמה טובה. אני מטגנת לה חביתה לארוחת ערב, אבל לא מתיישבת איתה לשולחן."
למה?
"בגלל שאני לא מסוגלת שמישהו יראה אותי אוכלת. פשוט לא יכולה. זה מגעיל. לפעמים, כשבעלי מעיר לי, אני לוקחת ביס מפרוסת הלחם, ואז הוא אומר לילדה, 'תראי, אמא אוכלת,' ושניהם מוחאים לי כפיים ושמחים. אני שמחה שהילדה שלי שמחה. רק בשבילה אני משתדלת".
את תשעת חודשי ההריון העבירה יסמין במרכז להפרעות אכילה ומשקל בבית החולים שיבא. "באשפוז יום," היא מדגישה. "בשמונה בבוקר הגעתי, ובארבע אחר-הצהריים הלכתי הביתה. התייחסתי לזה כמו אל עבודה ושנאתי כל דקה. רק התפללתי שהזמן יעבור, שזה ייגמר ושאני שוב ארזה. עכשיו בעלי מתחיל לדבר על ילד שני, הוא אומר ששני ילדים זה משפחה, ואני פוחדת נורא. שוב יתחיל הסיוט? שוב אעלה במשקל"?
מפחדות להעביר המחלה לילד
עד לפני עשר שנים סברו הפסיכיאטרים שאנורקסיה ובולימיה קשורות לרצון להישאר ילדה לנצח, וכתוצאה מכך הניחו שנשים הסובלות מהפרעות אכילה יירתעו מהיריון ולא יחלמו לגדל ילדים. המציאות בשטח הוכיחה שעבור חלק מהן, הריון ומשפחה מהווים פיתוי ואתגר.
במרכז להפרעות אכילה ומשקל שבשיבא החלה לפעול לאחרונה מסגרת מיוחדת במינה - קבוצת תמיכה לנשים הרות ולאמהות. פעם בשבוע הן מגיעות למחלקה שבה אושפזו בתקופות הקשות ביותר בחייהן, כשצל המוות ריחף מעליהן, למפגש שמנחה הפסיכולוגית מיכל אפק. הן מדברות על המחלה, על הפחד שמא יעבירו אותה לילדיהן ועל חלומן לתפקד כאמהות רגילות.
"החלום הזה לא יתגשם, כמו כולן אני אף פעם לא אהיה," מודה יסמין, שניאותה להתראיין בתקווה שסיפורה יהווה קרן אור לנשים שעדיין שוהות במנהרה החשוכה. "אנורקסיה זה לא רק משקל, זה עולם שלם שלפעמים אני עדיין מתגעגעת אליו. חסרות לי התחושות של ניקיון וטוהר ושל שליטה מלאה. לא התחלתי להקיא בגלל שרציתי להיות רזה."
עד גיל 15 היא למדה בתיכון בפתח תקווה ונחשבה לנערה נאה. היא חלמה לשרת בצבא, ללמוד עיצוב אופנה, לפתוח בוטיק ולהקים משפחה. האירוע ששינה את חייה התרחש במהלך טיול שנתי של כיתתה. "נהג האוטובוס אנס אותי," היא מספרת בקול יבש, כאילו שלא בה מדובר, "וכיוון שהייתי ביישנית ותמימה, פחדתי לספר על זה. פחדתי שיאשימו אותי במה שקרה. חיפשתי דרך להעניש את עצמי, לא רציתי להיות אישה, ונזכרתי בספר 'עד כלות' שבו הגיבורה מקיאה. אחרי כל ארוחה דחפתי אצבע והתנקיתי. תוך חודש ירדתי 15 קילו והתרגלתי לתחושות של רעב ושל חולשה. אפילו את הקפה של הבוקר הייתי מקיאה.
"כולם אמרו לאמא שלי שמשהו לא בסדר איתי, ורופאת המשפחה הפנתה אותי לאשפוז בשיבא. חיברו אותי לצינורות ולהזנה. בכיתי להוריי שאני נגמרת, התחננתי שיוציאו אותי משם. כששוחררתי, הייתי קרובה למשקל היעד שלי והוריי שמחו. הם לא העלו בדעתם שבמהלך חודש האשפוז למדתי מהבנות האחרות המון שיטות להרזיה."
מאז היא כבר לא סופרת כמה פעמים נכנסה ויצאה מהמחלקה. "עשרות אשפוזים," היא מציינת. "התאהבתי במראה הרזה, עד היום אני חושבת שהוא הכי יפה, שמחתי שכבר אין לי מחזור ושאני לא אישה, ונכנסתי לשגרה של בטלה. לא יכולתי לחזור לבית הספר, קיבלתי פטור מהצבא, כל היום שכבתי במיטה ותיכננתי מה לעשות כדי להתחמק מאכילה. לא היה אכפת לי למות, להפך, סוף-סוף הייתי נעלמת. מתאדה".
לפני שמונה שנים הכירה יסמין, דרך אחותה, בחור שלא פחד להתקרב אליה. "בהתחלה הוא התלהב מהרזון שלי ואמר שהוא אוהב בחורות שנראות כמו אטריות", היא מחייכת. "גם לו יש סוג של הפרעת אכילה. בשבילו, סלט זה ארוחה. הבילויים שלנו אף פעם לא כללו ביקור במסעדה. עם הזמן סיפרתי לו שאצלי זה לא דיאטה, אלא מחלה. בתקופה שקדמה לחתונה הייתי ממש מאושרת, אבל אחריה שוב שקעתי בדיכאונות ובזיכרונות, ובעלי הציב לי אולטימטום: 'או שאת מתאשפזת או שאנחנו מתגרשים.'
"התאשפזתי מתוך בחירה. כל ערב הוא בא לבקר אותי, וראיתי שהוא ממש בחור טוב ושחבל לי לאבד אותו. עליתי ל47- קילו, הווסת חזרה ובלילה הראשון שלי בבית נכנסתי להריון. זו הייתה הפתעה. גם שמחתי וגם נבהלתי. הלו, יש לי עובר בבטן. איך אשמור עליו? איך אמנע הפלה"?
חולות מסרבות להכניס הביתה ממתקים (צילום: index open)
"נגעלתי מהבטן שצמחה לי"
מיכל אפק, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, עובדת זו השנה השישית במרכז להפרעות אכילה בשיבא, והסיפור של יסמין משקף לדבריה את סיפורן של נשים רבות בקבוצת התמיכה. "הן מתארות את ההריון כהפתעה," היא אומרת. "כן, מתברר שגם ללא מחזור חודשי אפשר להיכנס להריון. היו מקרים של ניצולות שואה שיצאו מהמחנות והתעברו לפני שהמחזור החודשי חזר.
"כשבחורה מגיעה אלינו אחרי 12 שנים של הפרעות אכילה, המחזור שלה לא יחזור כל-כך מהר. כשבחורה מצליחה להגיע למשקל היעד, הווסת שלה חוזרת והיא נכנסת להריון זה משמח, זה מעיד שהגוף נכנס למסלול הנכון. בצד השני של המטבע קיימת תופעה חמורה. גינקולוגים לא עורכים לבחורה אבחון להפרעות אכילה לפני שמתחילים בטיפולי הפריה, ובמקרים כאלה הראש שלה עלול לדחות את ההריון. הנפש שלה תראה בעובר משהו זר."
יסמין החליטה לעשות הכל כדי לשמור על העובר, ולכן נענתה להצעה לעבור את ההריון במחלקה, שעם השנים הפכה לביתה השני. "לא ספרתי את הימים," היא אומרת, "ספרתי את הדקות. דווקא בשלושת החודשים הראשונים, שבהם הרבה נשים מקיאות, אפילו לא הייתה לי בחילה וזה שימח אותי. זה הוכיח לי עד כמה הגוף שלי מאומן ועד כמה אני בשליטה. בהמשך נשברתי, רציתי להקיא בגלל שנגעלתי מהבטן שצמחה לי, מהשדיים הענקיים. נראיתי זוועה בעיני עצמי, פילה".
מצד שני, אפק גורסת שהאנורקטית הטיפוסית, כמו יסמין, מגיעה אל ההריון דווקא מתוך תקווה עצומה להחלמה".היא מקווה ומאמינה שזו ההזדמנות שלה לעשות תיקון ולהפוך לאמא יותר טובה מזו שהייתה לה, אבל הטלטלה ההורמונלית והשינויים הגופניים - התעגלות הבטן והשדיים, שהם סממנים נשיים - עלולים לגרום לנסיגה. יש חולות שמקיאות לא רק בבוקר, אלא במשך כל היום ובמשך כל ההריון, למרות שהן מתארות את התינוק שבדרך כאושר שימלא להן את החור השחור בנשמה. תפקידנו לשמור על האישה ועל העובר, לפעמים באמצעות הזנה לווריד."
איך הבעל משתלב בתמונה?
"לבעל יש תפקיד חשוב בתקופת ההיריון. חלק מהחולות התרגלו לנהל חיים כפולים והצליחו להסתיר מבני זוגן את המחלה. בהיריון, כשהן מתאשפזות כדי להבטיח את שלום העובר, כבר אין שום סודות, וכשהבעל מתייצב ליד המיטה של אשתו, הוא בעצם מכיר במחלה ומקבל אותה. עבור החולה ההרה זה מקור לתמיכה."
אבל סביבתה של יסמין לא ידעה תמיד לספק לה את התמיכה הדרושה. "הכי שבר אותי כשהלכתי לגינקולוג של קופתחולים למעקב שגרתי," היא נזכרת בזעם, "והאחות שקלה אותי ואמרה, 'וואי, וואי, כמה שהשמנת.' מטומטמת, אולי תסתכלי בכרטיס שלי לפני שאת מדברת? את לא קולטת שבשבילי זו הערה קטלנית? מזל שהייתה לי מסגרת מגוננת. ישבתי עם הבנות האחרות, דיברנו, הפסיכולוגית לימדה אותי ללטף את הבטן ולדבר אל העובר. נורא שמחתי כשהאולטרסאונד הראה שיש לי בת. רציתי בת שתהפוך לחברה הכי טובה שלי. דמיינתי אותה כילדה יפה. מצד שני ריחמתי עליה עוד לפני שהיא נולדה. למה מגיע לה לקבל אמא דפוקה כמוני שבטח תעביר לה את הפרעות האכילה?"
אפק מסבירה שאנורקסיה ובולימיה אכן קשורות ליחסי אם ובת. "המחלה עלולה להתפרץ כשהקשר ביניהן הוא סימביוטי וללא גבולות ברורים," היא אומרת, "כשהאחת כרוכה בנפשה של השנייה וממשיכה אותה. בגיל ההתבגרות, כשהנערה מתחילה להידרש לנפרדות ולעצמאות, היא קורסת משום שעדיין לא הבשילה ולא בנתה מספיק ביטחון עצמי כדי לשרוד. רוב המקרים מתחילים בגיל הנעורים, שבעבר הוגדר כ12- פלוס. כיום מגיעות לאשפוז ילדות בנות שבע-שמונה. במקביל, מגיעות נשים בנות 30 פלוס, שהצליחו לעבור מאמא לבן-זוג, והמחלה שלהן התפרצה בעקבות טריגר כמו גירושים, אובדן או נטישה."
"הגעגועים לילדה גרמו לי לאכול"
חיוך נדיר מתלבש על שפתיה של יסמין כשהיא מתארת את הלידה. "איזה כיף שזה היה," היא מתענגת. "גם לידה קצרה וגם קלה, אפילו בלי אפידורל. ככה זה כשהגוף בשליטה. חזרתי הביתה עם תינוקת מקסימה, וההנקה עזרה לי לרדת במשקל. אחרי כמה שבועות התחלתי לעשות כושר כדי להיפטר מהשאריות. כשהיא הייתה בת חצי שנה נמאס לי לשבת בבית, רציתי לשים אותה בפעוטון ולעבוד בחצי משרה, אבל מצאתי את עצמי במלכוד. מי יעסיק אותי כשאני חיה מביטוח לאומי ומקצבת נכות?
"חיפשתי עבודה כדי לאוורר את הראש, אמרתי לאנשים, 'תנסו אותי, אני אחראית, יש לי תינוקת שאני מטפלת בה נפלא,' אבל אף אחד לא נתן לי צ'אנס. בעלי ראה שאני מתחילה לשקוע ורשם את התינוקת לפעוטון. אני נשארתי בבית ועשיתי את מה שאני הכי אוהבת ושונאת לעשות - כלום. ושוב נפלתי. ושוב אושפזתי. רק הגעגועים לילדה היפה שלי גרמו לי לאכול ולהעלות במשקל."
הפסיכיאטר ד"ר איתן גור מנהל זה שבע שנים את המרכז להפרעות אכילה בשיבא, ומכיר היטב את המשבר שחוות אנורקטיות שהופכות לאמהות. "במהלך ההיריון אפשר לראות סוג של החלמה ספונטנית," הוא אומר, "אבל אחרי הלידה מופיעה הידרדרות תלולה. אחיות בטיפת חלב אומרות לאמא צעירה, שבנה בן שלושת החודשים רק יונק, 'הילד שלך שמן.' זה אבסורד, ילד שרק יונק לא יכול להיות שמן מדי, אבל האמא הטרייה כבר נכנסת לסחרחורת כפולה, היא מפתחת חרדה כלפי המשקל שלה ושל בנה."
בחייה של יסמין יש רק מקור אושר אחד - הילדה, אך מול כל רגע של שמחה מתייצב רגע של דאגה. "היא עוד לא ישנה לילה רצוף, ארבע פעמים בלילה אני קמה אליה," היא נאנחת, "ואני יודעת שזה לא בסדר, בגיל שנתיים היא כבר אמורה לישון, אבל מה אני יכולה לעשות? בבוקר שתינו קמות עייפות. אחרי שאני מביאה אותה לגן אני עושה קניות, חוזרת הביתה, מבשלת, אופה עוגות, לפעמים נוסעת לאמא שלי ובעיקר מחכה עד שהשעה תהיה ארבע ואז אחזיר את הילדה הביתה.
"בא לי לשחק איתה, לשיר לה, אבל כשהילדה נכנסת היא רוצה במבה, ואני חוטפת צמרמורת. למה שהיא תזלול חטיפים? כשבעלי חוזר מהעבודה אני מארגנת לשניהם ארוחת ערב, חביתה או פסטה, וזה עושה לי רע כשהוא מבקש, 'תשבי איתנו, תאכלי איתנו.' מפחיד אותי לחשוב שמישהו יראה איך האוכל נכנס לי לגרון. ברגעים כאלה אני מתגעגעת לתחושת הטוהר שבאה אחרי ההקאה."
אפק ערוכה היטב לטיפול במצבים המפחידים האלה. "בקבוצת התמיכה אנחנו מדברות על הקניית הרגלי תזונה לילדים," היא מדווחת. "רבות מהחולות הפכו לצמחוניות, והן מסרבות לבשל מאכלי בשר לילדים. אחרות מסרבות להכניס הביתה ממתקים, ואין להן מושג מה זו ארוחה תקינה ומה זו כמות סבירה. או שהן מגישות לילד סיר שלם של אורז, או שהן מגישות לו שני פירורים.
"כיוון שגדלו עם גבולות בעייתיים, הן לא יודעות לשים גבולות ביחסיהן עם ילדיהן. לאפשר לילד לאכול מה שבא לו או להיות אמא חודרנית, שמפקחת על כל מה שהוא מכניס לפה? בשלב הזה שוב מתגלה תפקידו המשמעותי של הבעל. כשהאמא לא מסוגלת להתיישב עם הילד לארוחת הערב, חשוב שהוא יתגייס."
נותר רק לקוות שיום אחד גם יסמין תוכל להיות אופטימית כמו המטפלת שלה. בינתיים, היא עדיין משחררת אמירות קודרות. "אני מכוערת. אני שמנה. אני אפס. אפילו בתור אמא אני לא שווה. הייתי רוצה להיות אחרת ולהרגיש אחרת, אבל אני לא יכולה".
