בשבת שעברה, דרק ג'יטר מניו-יורק יאנקיז חבט הום ראן שהיה החבטה מס' 3,000 בקריירה שלו. וכך הוא נכנס למועדון האכסקלוסיבי ביותר בספורט, 'קלאב ה-3,000'. עד ההום ראן של ג'יטר הייתה בי מין הרגשה שכוכבי העל של העבר נעלמו ואינם. אבל ההום ראן שלו הדליק מחדש הרגשה ששכחתי שהיא קיימת, הרגשה שאני צופה במאורע שידובר בו שנים, דבר מיוחד שייכנס להיסטוריה. כך הרגשתי במשחק בו קלע ווילט צ'מברליין 100 נקודות; ככה הרגשתי בכל משחק אליפות של מייקל ג'ורדן; כך הרגשתי כשצפיתי בנבחרת החלומות האמריקאית באולימפיאדת ברצלונה ב-1992. אבל כבר כ-20 שנה לא הרגשתי שאני צופה במאורע היסטורי. עד השבת האחרונה, כשג'יטר חבט 5 מ-5, והגיע ל-3,003 חבטות לקריירה.

וולקום טו דה קלאב. דרק ג'יטר (צילום: איי.אף.פי)

כשאליזבת טיילור נפטרה לפני כשלושה חודשים הייתה בי מין הרגשה משונה שאני נמצא בסוף תקופת הזהב של הוליווד, בדיוק כפי שאני מרגיש שנסתיימה תקופת דור הזהב של כוכבי-על בספורט, סוף תקופה שבה כוכבי הוליווד היו גדולים מהחיים עצמם. יתכן מאוד שבעוד 50 שנה נכדינו ונינינו ירגישו אותה הרגשה כשהדור הצעיר של מאט דיימון, בראד פיט וג'ורג' קלוני ילך לעולמו. אותו דבר לגבי ג'ניפר אניסטון, סנדרה בולוק, אנג'לינה ג'ולי או ניקול קידמן, הכוכבות הגדולות הצעירות של זמננו. ועדיין אני מרגיש שהדור הישן היה דור כוכבים יותר קלאסי ואריסטוקרטי. יותר מסתורי. יותר מיסטי. הייתה מין הילה לכוכבי העבר שלדעתי נעלמה, מצ'ארלי צ'פלין ועד לפול ניומן, מג'ודי גרלנד ועד, נו, אליזבת טיילור.

ובספורט?

נראה שבכל ענפי הספורט, ללא יוצא מן הכלל, היו כוכבי-על הנחשבים גדולים מכוכבי ההווה. בכדורסל שחקני העבר הרחוק: בוב קוזי, ביל ראסל, ווילט צ'מברליין ואוסקר רוברטסון, או העבר הפחות רחוק: לארי בירד, ד"ר ג'יי, מג'יק ג'ונסון או מייקל ג'ורדן נחשבים עליונים ביכולתם ובעלי "כוכבות כריזמטית" שלשחקני ההווה אין. בכדורגל כוכבי עבר כפרנץ פושקש, לב יאשין, סטנלי מאת'יוס, פלה, ג'ורג' בסט, יוהן קרויף, פרנץ בקנבאוור או זיקו, הם כולם זיכרון עבר הנראים היום כענקים, כתוצאה משנים עברו, דימיון וגם גאוניות ספורטיבית. היום ישנם אולי שלושה או ארבעה המגיעים לרמתם, ובראשם מסי. בהוקי קרח אותו סיפור: היום משחקים בליגה שניים-שלושה כוכבים שייזכרו בעוד 30-20 שנה, אבל השמות וויין גרצקי, בובי אור, מריו למיו, מייק בוסי או ג'ין בליביו, כולם יזכו לעד בתערובת של הערצת גיבורים ונוסטלגיה. בפוטבול? ג'ימי בראון, ג'רי רייס, לורנס טיילור, ג'ו מונטנה, דן מורינו או ג'ון אלוויי, הם כולם כוכבים שאין היום ולי הייתה הזכות לראות את כולם.

אני לא מדבר על היכולת של שחקני העל של היום לעומת שחקני העבר. ברור ששנים של התפתחות בטכנולוגיה, תזונה, מיכשור וחידושי מדע שיפרו את שחקני ההווה. אני מדבר על 'גדולה'. על הילה. על האפקט שהיה לשחקני העבר על הספורט והשפעתם על חיי היום-יום. אני מדבר על כוכבים, כמו כוכבי הקולנוע של העבר לעומת שחקני הקולנוע של היום, ומשאיר את ההגדרה של "כוכבנות-על" לקורא.

"קלאב ה-3,000" של הבייסבול

אחד משחקני הבייסבול היחידים כיום שבעוד 50-40 שנה ידברו עליו באותה הערצה כפי שאנחנו מדברים היום על כוכבי העבר כבייב רות', טיי קוב, ג'ו דמאג'יו, סטנלי קופאקס או האנק גרינברג (שני האחרונים הם יהודים, אגב) הוא דרק ג'יטר, שחקן ניו-יורק יאנקיז, שבשבת האחרונה במשחק נגד טמפבה-ביי רייס חבט 5 מ-5, כשהחבטה הראשונה הייתה מספר 2,999 בקריירה שלו והחבטה השנייה מספר 3,000. והוא עשה זאת לא סתם בחבטת-בסיס אלא בהום ראן! ג'יטר – כמו ביית רות', וויין גרצקי, ג'ו מונטנה, ג'ו ניימט, מג'יק ג'ונסון או מייקל ג'ורדן – הוא כוכב שהדרמה היא האדרנלין בדמו, החמצן שבריאותיו. ג'יטר חשב, "בהיסטוריה של 150 שנות בייסבול רק אחד חבט את החבטה ל-3,000 בהום-רן. למה שלא אהיה השני?" וכמובן שהוא עשה זאת. ואז עוד שתי חבטות ל-3,001 ו-3,002, ואז חבטה אחרונה ל-3,003, שהביאה גם ניצחון במשחק.

ג'יטר הוא יקיר העיר ניו-יורק מספר 1, כשרק וולטר פרייזר, שחקן ניקס לשעבר, מתקרב אליו בפופולאריות, חיבה, והערצה של בני התפוח הגדול לספורטאי הווה או עבר. מכל ספורטאי העבר הייתי בוחר את מייקל מנטל, וולט פרייזר ודרק ג'יטר כספורטאים הגדולים ביותר שידעה העיר בתולדותיה. שלושתם שיחקו רק בניו-יורק: מנטל וג'יטר ביאנקיז, ופרייזר בניקס. אבל בעוד שפרייזר זכה רק בשתי אליפויות, מנטל זכה ב-7 אליפויות וורלד סרייס עבור היאנקים, וג'יטר זכה ב-5 (ב-1996 כשעוד היה רוקי, ואז שלוש אליפויות רצופות עם הקבוצה הנפלאה של 1998, 1999, ו-2000, ואז האליפות הנהדרת של שנת 2009. כמו מנטל לא היה אף אחד בניו-יורק: הוא נחשב עד היום לגדול הסוויטש-היטרס (חובט בימין ובשמאל) בבייסבול בכל הזמנים.

אבל גם בלי להשתוות למיקי מנטל הגדול, אחד מאגדות הבייסבול הגדולות בכל הזמנים, ג'יטר הוא כוכב-על בזכות עצמו: ב-16 שנים בליגה הוא היה 12 פעמים אול-סטאר, והעונה, באול-סטאר של מחרתיים, הוא החליט לא להשתתף למרות שנבחר. ממוצע החבטות שלו לקריירה הוא נפלא: 317. זהו הממוצע הגבוה ביותר בליגה לשחקן מעל 15 עונות, ואחד הגבוהים לכל השחקנים מעל 8 עונות בליגה. הוא זכה חמש פעמים בתואר "כפפת הזהב" הניתן לשחקן ההגנה הטוב ביותר, והוא אחד השחקנים היעילים ביותר בתולדות המשחק בסך הכל של משחקו. זה כולל חבטות דיוק, חבטות להום ראן, משחק 'דאבל-פליי' לשריפת השחקן המגיע לבסיס הראשון וזה המנסה להגיע לשני. יש לו זריקת כדור מדוייקת, חזקה, והיו שהגדירו אותה כמושלמת. או, כן, כמעט שכחתי: המגזין היוקרתי "ווג" בחר בו כ"רווק המבוקש ביותר באמריקה". ב-16 עונותיו ביאנקיז הוא הרוויח את הסכום הבלתי נתפש של 220,000,000 דולארים, כששנתו הטובה ביותר במצלצלים הייתה 2010, בה השתכר 22 מיליון דולארים. הוא אמור היה לפרוש, אך בסופו של דבר חתם לעוד שלוש שנים ביאנקיז, בסכום של 51 מיליון. ועכשיו הוא גם היאנקי הראשון להיכנס ל"קלאב ה-3,000" היוקרתי!

קאפ אנסון היה הראשון שחבט 3,000 חבטות לריצת בסיס אחת לפחות בשנת 1897. טיי קוב האגדי היה הראשון שהגיע ל-3,000, ואז ל-4,000, ב-1927. הוא סיים את הקריירה עם 4,191 חבטות מוצלחות. שיא החבטות הוא של פיט רוז – 4,256 חבטות – שהושגו ב-23 שנות משחק (1986-1963). אחד הסיפורים המדהימים ביותר בבייסבול – וגם הפחות ידועים – הוא סיפורו של הכוכב הפורטו-ריקאי רוברטו קלמנטה, שהחבטה ה-3,000 שלו הייתה גם החבטה האחרונה שלו בבייסבול. היא הושגה במשחק האחרון לפני סיום העונה ב-30 בספטמבר, 1972. ב-31 בדצמבר, 1972, הוא נהרג כשהמטוס בו הוביל תרופות ומזון לניצולי רעידת האדמה בניקרגואה התפוצץ באוויר.

בסך הכל נמנים 28 חובטים על "קלאב ה-3,000". מתוכם 14 הם חובטים ימניים, 12 שמאליים, ו-2 חובטים בשתי הידיים (סוויטש היטרס). בין חברי הקלאב נמצאים כל המי ומי בבייסבול וכמעט כל שחקניו הגדולים, כולל פיט רוז, טיי קוב, האנק אהרון, סטן מיוזיאל, קרל יסטרמסקי, ווילי מייז, אדי מוריי, קאל ריפקין, ג'ורג' ברט, פול ווגנר, ריקי הנדרסון, רוד קרו, רוברטו קלמנטה, אל קליין, ומשבת שעברה גם ג'יטר. מעניין ששלושה משחקני הבייסבול הטובים מכולם – בייב רות', טד ויליאמס, וג'ו דמאג'יו – אינם חברי המועדון. מבין כל חברי "קלאב ה-3,000", טיי קוב עשה זאת עם ממוצע החבטות הגבוה ביותר, 366. בעוד שקאל ריפקין עשה זאת עם הממוצע הנמוך ביותר, 276. היחידים שהחבטה מס' 3,000 שלהם הייתה הום ראן הם וויין בוגס, ועכשיו גם דרק ג'יטר.