כשבני הזוג לא מסכימים ביניהם בנושא גורלי
לעבור לארץ אחרת, להתפטר מהעבודה או לעשות שינוי קריירה וההחלטה - אולי הגדולה ביותר – הבאת ילד לעולם. מה קורה וכיצד מתמודדים בני זוג עם מצבים כאלה, בהם אין ביניהם הסכמה לגבי ההחלטה הגדולה?
בספרה החדש של צרויה שלו "שארית החיים" ובשתי סדרות טלוויזיה ששודרו באחרונה, "קוגר טאון" ו"מרפאה פרטית", מוצגת הדילמה שניתן לפגוש גם אצל השכן ממול: אחד מבני הזוג רוצה ילדים והשני מתנגד בתוקף. המסר הוא כזה: "אם את/ה אוהב אותי באמת, את/ה צריך "להצטרף להרפתקה" הזאת, או לפחות "ללוות" אותי בדרך להגשים את חלומי.
כך או כך, יש בחיים של זוג רגעים כאלה, בהן נדרשת "החלטה גדולה", החלטה שאין בה פשרות, שהיא מכתיבה גורלות ומכניסה שינוי משמעותי לחיים של כל המשפחה; לעבור לארץ אחרת, להתפטר מהעבודה או לעשות שינוי קריירה וההחלטה - אולי הגדולה ביותר – הבאת ילד לעולם. מה קורה וכיצד מתמודדים בני זוג עם מצבים כאלה, בהם אין ביניהם הסכמה לגבי ההחלטה הגדולה?
מובן שגורם הזמן, או השעון הביולוגי כפי שמקובל לכנותו, מהווה מרכיב חשוב בטיעון. הנשים בסדרות הטלויזיה מתקרבות לגיל 40. דינה, גיבורת ספרה של צרויה שלו, בת 50, מתחרטת על שלא הביאה אח לבתה היחידה ומשתוקקת לאמץ.
וכך זה נשמע מפי דינה: "גדעוני, אני כבר החלטתי, אני עושה את זה, ואולי לא אמרה אלא רק ביקשה לומר, כי אינו משיב, ועל כן היא אומרת שוב, בקול רם יותר, ועדיין אינו משיב, ואין היא גורעת ואיה מוסיפה מילה, ואין היא מסבירה ומתרצת, משדלת ומאיימת, מוכיחה ומבטיחה, את כל אלה הרי כבר עשתה... אני מצטער שכך החלטת יאמר לה לבסוף, קולו חנוק ומבוהל כמו עבר דרך ארוכה על פני תהום, אני לא יכול להיות שותף למעשה הזה."
עוד מבט:
הוא רצה שאעזוב כל מה שיש לי ואלך אחריו
אלינור פרארה
"את יודעת שזה חשוב לי, למה את חייבת להיות אנוכית?" הוא הקשה, ואני באמת רציתי שיהיה לו טוב, שיתקדם בחיים. אבל הייתי חייבת לוודא ששינוי כמו שהוא תכנן לנו לא יהרוס לי. טור על סוף ופרידה, שהם בעצם גם התחלה חדשה
השאלה למעשה, איננה רק שאלה פסיכולוגית, יותר מכל היא שאלה אתית: עד כמה אנו רשאים לדרוש מבני זוגנו שיוותרו וילכו לקראתנו, "בשם האהבה". אם אתה אוהב אותי, תתרום לי כליה? אם את באמת אוהבת אותי, תבואי אתי לגור באלסקה עשר שנים?
ובעקבותיה באה עוד שאלה, יותר מעשית – מה קורה אחרי ההכרעה? האם אדם שהפך הורה "בעל כורחו" יכול להסתגל ולאהוב את הילד? האם מי שויתר על ההורות בכלל, או על הבאת עוד ילד, יוכל לסלוח על הויתור הזה?
כולנו רוצים לחשוב שהדברים "מסתדרים" והילד שמגיע לעולם יגשר על הפערים. נכון, יש מקרים כאלו, גם אני מכירה אותם מהחיים, מהקליניקה, גבר סרבן או אשה שפועלת תחת לחץ מביאים ילד, מתאהבים בו כפי שהורים מתאהבים בילדם והכל "מסתדר". אך לא כל המקרים כאלה, כבר נתקלתי בזוגות שגם 15 שנים אחרי הולדת הילדים הלא-רצויים ממשיך הורה שלא רצה להטיח בבת זוגו "את רואה, כמה זה קשה, כמה אנו משלמים על זה שיש לנו ילדים". זוגות שהתרחקו, שנפרדו, בגלל כעס שלא נרגע על לידה בלתי רצויה. וגם מקרים הפוכים לא חסרים, של אשה או גבר שויתרו, כי זה לא הגיוני, כי אין כסף, כי לבן הזוג יש ילדים מנישואים קודמים ואין לו כוח ל"עוד סיבוב". הנימוקים כנגד הבאת ילדים יכולים להיות משכנעים ותקפים לא פחות מהתשוקה העזה להביא ילד.
אם מישהו קיווה שעד כאן כבר תימסר התשובה המנצחת, והנוסחה כיצד לשמור על הזוגיות בתוך מחלוקת גורלית כזו, צר לי לאכזב. אין תשובות פשוטות, יש אפיקים שאפשר ללכת על פיהם ולקוות לטוב:
מניעים פסיכולוגיים אישיים
מניעים זוגיים
מניעים חומריים
מניעים משפחתיים – משפחה קודמת
ראשית, חשוב לברר עד כמה גדולה הנכונות והתשוקה להבאת הילד מצד זה שרוצה, ועד כמה גורם הזמן והנסיבות הם "קריטיים". מהצד השני, חשוב להבין מה המניעים של "הסרבן" – האם אלו מניעים אישיים-פסיכולוגים, מניעים זוגיים או סיבות מעשיות ונסיבתיות.
הוא חושש מהנטל הכלכלי
ניקח דוגמה קיצונית אבל לא נדירה של פער בין הרצונות; אשה רווקה שנמצאת "על גבול" גיל הפוריות, נניח 39- 40, ובן זוג שיש לו ילדים מנישואים ראשונים. הרצון והלחץ מבחינתה הוא עצום, והחששות שלו ברורים ונכבדים. כאן המניעים לסירוב הם יותר מעשיים, הוא חושש מהנטל הכלכלי, יש לו קושי לפנות זמן לעוד "סיבוב" של הורות, הוא מרגיש מבוגר, עייף או שסתם משתוקק להיות בזוגיות "נטו."
מול מניעים כאלו, האשה שרוצה ילד יכולה אולי להציע כמה מהלכים מעשיים כמו הסכם ממון, הסכמה לקחת חלק גדול יותר מהנטל של טיפול בילד, הואיל ולבן הזוג יש כבר ילדים שהוא מטפל בהם, וכדומה.
בדיאלוג הזוגי, חשוב לכבד את שני הצדדים. אם הצד הסרבן ירגיש שמקשיבים לשיקולים שלו, שמכבדים את הנימוקים ומציעים פתרונות כיצד להקל עליו, זה יכול לסייע לו "להתרכך". אבל, כאמור, אין הבטחה שהזוגיות לא תיפגע מעצם זה שמישהו עושה ויתור גדול.
המניעים האישיים, הפסיכולוגיים, שגורמים לאנשים להתנגד להבאת ילדים, הם אלו שמגיעים יותר לטיפול פסיכולוגי, זוגי או אישי. הדבר יכול להתבטא בפחד עמוק מהמחוייבות, מאובדן חופש התנועה, מהאחריות הרגשית או המעשית. כעסים עתיקים על ההורים וזכרונות כואבים מהילדות, גםהם לפעמים הופכים לאמונה לא מודעת, שכל יחסי הורים-ילדים נועדו לכשלון. צלקות פסיכולוגיות שונות, טראומות, חסכים, יכולים לחסום את הרצון להוליד ילדים. במצבים כאלה, לרוב המתנה סבלנית, תמיכה ובירור החששות, מובילים להתקדמות של הזוג לעבר החלטה משותפת. אבל גם במניעים הפסיכולוגים, לא תמיד הטיפול יעזור ולעתים הוא רק יבהיר שאכן, בני הזוג צריכים להיפרד, כי אחד מהם שואף להקים משפחה והשני בשום אופן לא מוכן לכך.
חשוב שה"סרבן" יצהיר מראש שאין לו רצון בילדים
ועוד מבט:
הסכמה להינשא היא בהכרח הסכמה להיות הורה?
עירית קליינר-פז
מבחינה הלכתית נישואים מהווים התחייבות להרחבת המשפחה, וסירוב הוא עילה לגירושים. אצל זוגות חילוניים הסוגיה מורכבת אף יותר. קשה לפתור את המחלוקת בה חלק אחד בזוגיות רוצה ילד, ואילו השני אינו מוכן לכך, בשום תנאי. עדיף לא להגיע לזה
נושא זה כבר נידון כאן בערוץ, ובזוג כזה, חשוב שה"סרבן" יצהיר מראש עם תחילת הקשר שאין לו רצון בילדים ומוטב למצוא מראש בני זוג עם רצון דומה. זוגות שבהם שני בני הזוג לא רוצים ילדים, חוסכים מעצמם הרבה מחלוקת ומייצרים את התא הזוגי הנכון והמתאים לאישיותם ולסדרי העדיפות שלהם. חשוב לא להוליך שולל ולהפתיע עם סירוב כזה במהלך חיי הנישואין. אדם ששומע מבן זוגו הצהרה נחרצת שאין לו רצון להביא ילדים, כדאי לקחת את זה ברצינות. הואיל וזאת לא בחירה מקובלת, יש נטייה בציבור לחשוב ש"יעבור לו" ואז להפעיל לחץ אחרי שהקשר הזוגי מתמסד.
המניעים הזוגיים קשורים ליחסים עצמם. יש אנשים אשר חשים שהקשר עוד לא התמסד, שהם עצמם אמביוולנטים לגבי הקשר, לגבי בחירת בן או בת הזוג. הרצון לילד הוא בין היתר גם הצהרה של התחייבות לזוגיות. יותר מאשר חתונה או קניית בית, שהם החלטות הפיכות, הולדת ילד קושרת שני אנשים זה לזו לתמיד. לא פעם, כשזוג מגיע לטיפול בתואנה ש"היא לא רוצה ילד", במהלך הטיפול מסתבר שבעצם "היא לא רוצה ילד ממנו". וכולנו מכירים סיפורים על זוג שבו היה איזה "סרבן תינוקות" גדול שנפרד, ואחרי זמן קצר הפך לאמא או אבא. מצבים כאלו הם מטעים, לפעמים הסרבן עצמו לא מודע לכך, שהפחד שלו איננו מההורות עצמה אלא מההתחייבות להיקשר לזוגיות הזו. במקרים כאלו דוקא שיחות אישיות יכולות לעזור יותר, כדי ללבן את הגורמים העמוקים שמפריעים למי מבני הזוג להכריע.
בסיכומו של דבר, זוג שבו אחד רוצה להביא ילדים והשני לא, נמצא במצב קשה וכואב המלווה בהרגשה של "משפט שלמה" – כל החלטה תגבה מחיר כבד. ותמיד יש שלוש אפשרויות: לוותר על ילד ולהישאר יחד, להוליד ילד ולהישאר יחד, ולהיפרד. התהליך של בירור שלוש האפשרויות, הליבון של הרצונות, הנכונות להתפשר ולעשות ויתורים בתחומים אחרים של החיים, הם התשובה היחידה כדי לצלוח מצב כזה. חשוב ששני בני הזוג יכבדו זה את רצון זה ולא יעשו מזה "מבחן" לאהבה. גם מי שאוהב מאוד מאוד את אשתו, יכול עדיין להחזיק ברצון מנוגד לשלה, גם אשה שמאוהבת בבן זוגה יכולה להרגיש שהיא לא מוכנה להיות אמא. תשוקה לזוגיות וכמיהה להורות לא תמיד באים יד ביד. הויתור והיכולת לוותר הם אמנם הכרחיים בקשר זוגי, ועליהם מבוססת האהבה והאמון, אבל גם בויתורים יש גבול, והגבול הוא סובייקטיבי.
ודבר אחרון – על משקל "נגעתָ-שילמתָ" יש לומר "ויתרתָ-הרפיתָ". אם החלטת מרצון או מכורח, מאיומים או בהבטחות מתוקות, גררו אותך, נגררת – לא משנה! ברגע שנפלה החלטה, חשוב לעשות כל מאמץ כדי לאמץ את ההחלטה אל לבך וללמוד לחיות איתה בשלום ובשמחה. כי הסכנה הגדולה ביותר טמונה בעתיד. מי שמרגיש ש"הובס" במחלוקת הזוגית, וגורר במשך שנים ארוכות את המרירות שלו ומתייחס לילד כמי שאיננו שלו, או מי שנותר ללא ילדים ומפתח שנאה לבן זוגו על כך, מייצר את הגיהנום שלו במו ידיו. הטינה היא האויב הגדול, וניתן לשלוט בה. אם אתם זוג ורוצים להמשיך להיות זוג, חשוב לעשות כל מאמץ כדי להתקדם יחד אחרי ההחלטות שהתקבלו ולא להשאר מחוץ לעגלה המשפחתית הנוסעת.
ולטוקבקיסט היקר: כן אדוני, יש אנשים שלא רוצים ילדים. וגם להם יש זכות דיבור. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת לחשוב ולהחליט גם החלטות שנראות "מנוגדות לטבע".
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית,
מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות,
ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
מומלצים
