שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דמות ולא ביוגרפיה: "לאה גולדברג ב-5 בתים"
    סרטם של יאיר קידר ואיילת עופרים שואב את הצופה אל תוכו, והופך למרגש מבלי להיות בובמבסטי. זו הזדמנות להתבונן (ולא להציץ) בחיים, ביצירה, באהבה ובדעיכה המכאיבה של המשוררת

    איזה יופי. הסרט "לאה גולדברג בחמישה בתים" ששודר אמש (א', ערוץ 2, במסגרת "רצועה מהחיים") הוא יצירה קטנה ויפהפיה, אקוורל ביוגרפי עדין ואוהב סביב דמותה החידתית, הלא מוכרת, של אחת המשוררות האהובות שכתבו כאן מאז ומעולם. יאיר קידר ואיילת עופרים ראויים כאן לשבחים גדולים במיוחד, בשל הרצון והעקשות לעשות סרט על חייה של אשה שאהבה את התנועה ואת המסע, ולא הותירה אחריה תיעוד פילמאי כלשהו; על חייה של אשה שעיקר חייה היו המילים, וצריך היה להפיח בהן יכולת לעבור את המסך ולהיות קצת מעבר לטקסט בקריינות והרבה מעבר לערב-שירי-משוררים שכזה.

     

     

    על כל המכשולים האלה התגברו כאן, בחן בלתי מצוי, והתוצאה היא שרטוט אוהב, נגיעה רכה ומלאת כבוד בחיים סוחפים ובכשרון גדול.


    לאה גולדברג. סיפור חיים דרך מילים (באדיבות הרשות ה-2 לטלוויזיה ורדיו)

     

    ילדותה של גולדברג עברה עליה בצל המהפכה הבולשביקית וטירופו של אביה: כשצריך, חוויות הילדות הראשונות שלה קמות כאן לחיים בהנפשה אלגנטית וחכמה. דפים מיומן הילדות שלה, עם העברית העשירה ורוויית שגיאות הכתיב של בת השמונה, מאירים את ראשית גילויו של כשרון הכתיבה, ואפילו נבנה שיא דרמטי קטן כשהסרט מבהיר כיצד ומדוע בחרה לחיות בתוך מילים, ובתוך השפה העברית דווקא.

     

    בהמשך, יעקבו צילומי ארכיון, קליפים של אווירה תקופתית, ועדויות וכתובות ואנשים, אחרי תחנות חייה: ברלין של ראשית שנות ה-30, הבריחה מאימת הנאצים, המפגש עם חבורת המשוררים עליה מלך אברהם שלונסקי, תחילתה של האהבה הציבורית לה זכתה ומפחי הנפש הקשים באהבות הפרטיות: על הכל משוך חוט של חסד וחיבה עצומה ליצירתה, וזו ניכרת גם בדבריהם של נורית זרחי וחיים באר, טוביה ריבנר ועמיה ליבליך, אריאל הירשפלד ואחרים.

     

    רק מילים

    בין אם הכירו אותה ובין אם לאו, המניע המשותף לכולם וזה שהביא אותם אל המסך, הוא ההיכרות עם המילים של לאה גולדברג, ההערכה העצומה שהם רוחשים למילים וההכרה שאי אפשר באמת ליצור כאן ביוגרפיה, אלא רק קווים לדמותה.


    שימוש מושכל בעיטורים ויזואליים ובתמונות מטופלות

     

    ואלה הולכים ומשתרגים זה בזה לאורך הסרט מבלי לגלוש לרגע לרכילות, מבלי להיות רשימת-כביסה מפורטת של המתים, ובשימוש מושכל בשירים שהולחנו (בקולה הצלול כל כך של קרולינה ששרה א-קפלה), בטקסטים שקיבלו עיטור ויזואלי מעניין כדי להביאם אל המסך, בתמונות סטילס מטופלות - בין בצבע ובין בהוספת אלמנט גרפי קטן ומחויך, כמו סליל עשן לסיגריה הנצחית של גולדברג.

     

    הקריינות של מיכל בת אדם, שהופקדה על הקטעים האישיים ועל יצירתה של גולדברג ושל יגאל שדה -

    גם היא רבת חן ואפילו מתוכה אפשר להבחין בכבוד העצום של כל השותפים במלאכה ליצירתה של האשה ש"שלוות בדידות גדולה" היתה לה טבע שני.

     

    וכך, כשחולפות הדקות והצופה נשאב אל תוך הסיפור, נטווה סביבו משהו שאפשר באמת לקרוא לו "מרגש". לא בובמבסטי, לא עתיר דרמות, לא אגרוף בפרצופו של היושב בכורסה, אלא הזמנה להתבונן (לא להציץ, להתבונן ממש) בחיים, ביצירה, באהבה הציבורית ובדעיכה המכאיבה של המשוררת.

     

    לפני שנים לא מעטות ניסה יאיר קידר לקדם פרויקט שהוא אסופת סרטים על אוודות סופרים ומשוררים עבריים שהלכו לעולמם, אבל בעלי המאה והדעה העדיפו שהללו ייאכלו בשיני הזמן ולא יונצחו. "לאה גולדברג בחמישה בתים" הוא הסיבה שבגללה צריך להפקיד בידיו של קידר פרויקט כזה, וצריך שיימצא לו מימון ציבורי וממלכתי, כי אם לא נדע לשמר את התרבות העברית, מי בדיוק ישמר אותה עבורנו? עד שזה יקרה, אני רוצה להודות לו על יצירה דוקומנטרית ענווה, חכמה וכלילת יופי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאה גולדברג. הערכה גדולה לפועלה
    צילום: דוד אלדן, לע"מ
    7 לילות
    מומלצים