בישראל אוהלים, בוונצואלה - גורד שחקים לעניים

פלישה היא מנהג רווח במדינות רבות בעולם, כפתרון למצוקת דיור של תושבים עניים. העיתון מציין כי ממשלתו של נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס נוקטת במדיניות הבלגה בכל הנוגע להתנחלויות, אולי לנוכח המחסור ב-400 אלף בתים בבירה לבדה. כ-51 אחוזים מאוכלוסיית המדינה העשירה בנפט חיים בשכונות פחונים.

(אתר "וייס")

"פחדתי בלילה שבו נכנסנו, אבל גם התרגשתי מכך שסוף סוף יהיה לי בית משלי", סיפר לגרדיאן ג'וני חימנס בן ה-31, שהיה בין מייסדי המקום לפני ארבע שנים ועוסק היום בניהול הבניין. "ארגנו את האנשים לפי הצרכים שלהם. הזקנים שלא יכולים לעלות במדרגות קיבלו את הקומות התחתונות, המשפחות הגדולות קיבלו יותר מרחב".

"פאלוס עצום"

באתר "וייס", שפרסם תמונות מרשימות של המבנה, הוא תואר כ"פאלוס עצום של דיסטופיה ארכיטקטונית". הכותבת מציינת כי הדיירים הצליחו לגרש מהמקום את סוחרי הסמים הכבדים, אך מודה שחששה להיכנס למקום עם מצלמתה. את המבנה המורכב היא מתארת כ"ציורים של אשר".

לכל קומה מ-22 הקומות המאוכלסות של הבניין יש מנהל. הנהלת הבניין מפעילה שלוש מחלקות: שירותי בריאות, פנאי ואבטחה.

הדיירים משלמים תשלום חודשי קבוע של 150 בוליבר ונצואלי (כ-120 שקלים) ונהנים מחדר משחקים לילדים וכנסייה בקומת הקרקע.

עם זאת, בבניין אין מערכת מים וביוב, חלקים גדולים ממנו מנותקים מחשמל, המים מגיעים במשאיות וניתנים בהקצבה ודייריו נאלצים לעלות מאות מדרגות ברגל. בחלק מיחידות הדיור אין כל אמצעי בטיחות שימנע נפילה של עשרות מטרים.

למרות זאת רבים מהדיירים מעדיפים את ביתם בלב העיר על פני ערי הפחונים. "בשכונות גם אין שירותים והן רחוקות מהכל", סיפר לגרדיאן גרגוריו ליה, טבח בן 36. "כאן יש לי אוטובוס לעבודה ליד הדלת. המקום הזה הוא ברכה".