כביסה

שיגורו באוהלים השובתים בתל-אביב. שכר דירה רבותי, משלמים גם בניו-יורק. אבל ההבדל המהותי הוא שלנו, היושבים בגולה, בניגוד לאחינו היושבים בשדרות רוטשילד, אין את יום השישי המבורך בו באים לאמא עם סל הכביסה המלוכלכת. אנו, שובתים יקרים, מכבסים את התחתונים המסריחים שלנו בעצמנו.

כביסה זה אחד הדברים הכי מיותרים בחיים. בזבוז זמן סתמי לחלוטין שנמצא איפשהוא בין יבוש ידיים במכונה שזורקת אוויר חם בשירותים לבין האלבום החדש של ליידי גאגא. אף זמן הוא לא זמן מתאים לכביסה, בעיקר בניו-יורק, עיר בה יש תמיד דברים יותר טובים לעשות, כמו ללכת לקונצרט בפילהרמונית או פורנו.

אבל הכביסה תמיד שם, בשקט, עוברת תהליך אבולוציוני שמתחיל בגרב ונגמר בשלושים קילו. כשהגענו לניו-יורק רכשנו סל קש קטן וחמוד שעליו רקומה המילה לונדרי בחוט סגלגל. אחרי חודש הצטרף לסל גם שקית אדומה ואחר כך שק לבן ואז קונטיינר פלסטיק ובסוף רצפה. כי אנחנו חיים בין הבגדים המלוכלכים שלנו. פוסעים בין חזיות, גופיות, מכנסיים וגרביים בדרכנו החוצה, מנסים להימלט מהרי הכותנה המאיימים להשתלט על שארית הבית ולהקים אמפריית הלבשה משומשת, רפובליקת כתמים.

אנחנו חיים מכביסה לכביסה וזה אנחנו נגדה, בתחרות תמידית, באשליה שנצליח עוד לנצח. עוד שבוע ועוד שבוע, או כמו שלימד אותי אבא, תחתונים אפשר ללבוש ארבע פעמים: קדימה, אחורה ואז הופכים את הבפנים לבחוץ וחוזר חלילה. וכשנגמר כל הבוקסר אני קונה חדש בדרך מהעבודה. והרי מה זה משנה אם הגרביים לא באותו צבע, גם ככה אף אחד לא רואה את החור בבוהן.

בסוף, אחרי שישנים שבוע על מגבות, אחרי שחולצות הופכות לציפיות, אחרי מקלחת מתייבשים בבריזה וכשאי אפשר למצוא את החתול, אז כבר אין ברירה אלא לבצע פעולת סחיטה אחת ולתמיד. ואז ניצבות שתי אפשרויות. האחת לכבס והשניה לשלוח.

ומה יותר מפתה מאשר להפקיד את הכביסה בידי מכסיקאי חביב אשר אוסף אותה ממפתן דירתנו בקומה הרביעית? לשכוח מהערמה הסרוחה ליום יומים ולקבלה חזרה מדוגמת ומקופלת ובניחוח אקונמיקה של דולר סטור? כמעט כמו אצל אמא, רק שאמא לא לוקחת חמישים דולר לפאונד, לפני טיפ, ומכיוון שהכיס התכווץ לאחרונה, ולא בגלל המייבש, אני מחליט להעמיס את השקים ולשים פעמי לכיוון המקום הכי מייאש בשכונה, המכבסה הציבורית.

"מיון הבגדים מתחיל אל מול מכונות הענק הרעבות ואני מאביס את זו במצעים, את זו בתחתונים והאחרת בגופיות, משתדל להתעלם משלל כתמים אישיים ומביכים שנכנסים להם אל תוך הלוע הפעור" (איור: שחר קובר)

נאבק עם שבעים קילו ביגוד, מקלל את העובדה שדי.וי.די של טרילוגית הסמוראי בחמישים דולר אין לי בעיה לקנות, אבל כואב לי הלב להחליף את העגלה המזורגגת שנשבר לה גלגל לפני שלוש שנים וברגעים אלו ממש עושה לי כילה בחמישה מקומות שונים בגוף. במכבסה אני מאכיל את הקיר בשטר של עשרים ומרגיש קזינו כשהמכונה מקיאה עלי עשרות קורטרים מצלצלים. מיון הבגדים מתחיל אל מול מכונות הענק הרעבות ואני מאביס את זו במצעים, את זו בתחתונים והאחרת בגופיות, משתדל להתעלם משלל כתמים אישיים ומביכים שנכנסים להם אל תוך הלוע הפעור.

אני מעיין בגב בקבוק נוזל הכביסה אותו קראתי אין ספור פעמים בישיבות חוזרות בחדר השירותים. "לכביסה קלה, מלא את הפקק עד הקו התחתון. לכמות גדולה יותר של בגדים יש למלא עד הקו העליון". אני שופך פקק מלא ומיד אחר כך עוד חצי בקבוק. זו דרך אגב אחת הבעיות הגדולות שלי כפולני מצוי. נסו לגרום לי להכין חצי חבילת פסטה לשני אנשים. למרות שאני יודע שזה די והותר, תמיד ארוקן לפחות שלושת רבעי חבילה לסיר המים הרותחים, אבל אני סוטה מהנושא.

אחר כך, במקום לסיים את הספר אותו אני גורר כבר שלושה חודשים, אני נוגע בחושניות בטלפון החדש שקניתי, מזיז את האצבע למעלה למטה, מלטף בעונג את מסך הזכוכית הרגיש לחום מגע ידי. בתום שלושים דקות יש להעביר את השלל הלח אל חבל התלייה המסתובב. מאחורי משתרך על הרצפה שובל של פרטי לבוש שנשרו מהידיים. לא נורא, אאסוף אותם אחר כך. הם גם ככה נקיים.

שלומית פותחת לי את הדלת ואני מתרסק עם השקים על הרצפה. לפחות בקרוב לא נצטרך לפחד מבגדים מלוכלכים. נכנס לחדר שינה, אני מוריד את החולצה ספוגת הזעה ואת הג'ינס שמרוח במלבין וזורק הישר לסל הכביסה. ואז אני מבין את הטעות המרה, את המעגל האכזר שפתחתי, כמו סיוט חוזר, כמו סיזיפוס, רק סיימתי עם הכביסה והנה התחלתי אותה מחדש.

זהו זה, את הכביסה הבאה, אני הולך לעשות ערום.