יום בחיי בני הזוג יענקלה שדה-אור וחברתו

עוד לא הספיקו להתיישב ולהתרווח על כסאות הקש המעוצבים, והנה ניגש בחורצ'יק רחב גוף אל השולחן, הושיט בהתרגשות את ידו אל שדה-אור ללחיצת יד. הושטה שנענתה מייד ובחמימות. "מר שושני!!.." קרא רחב הגוף בשמחה מתפרצת. לרגע הביט בו יענקל'ה כמשתהה, מנסה לדלות מתהום הנשייה של שלושים וחמשת אביביו את הפנים המוכרות מחד, ומאידך את הכינוי "שושני" שזה עתה נתכבד בו. אך לשווא. "אני יענקל'ה", אמר בגימגום נבוך. גדל הגוף, שטרם הזדהה בשמו, משך את ידו מתוך ידו של יענקל'ה, נבוך אף הוא, ובמבט זגוגי שאל: "אתה שי שושני, לא?" - "לא". גדל הגוף, שעדיין לא הזדהה בשמו, וכנראה גם שלא יזדהה, התאבל על כל אותם רגעי אושר וזיכרונות, אותם לא יוכל למחזר בחברתו של מר שושני. "אז אתה לא אח שלו או משהו כזה?" ניסה למצוא לעצמו מוצא מן הסבך. "לא", השיב יענקל'ה, לאחר שהפך מעט בדבר. גדל הגוף החל להראות סימנים של חוסר סבלנות. אפילו דרישת שלום לא תצא מהפגישה הזו. הוא התנצל כלאחר יד, הוסיף איזה משהו על מנת להיפטר בכבוד מן היושבים ופנה לדרכו. ניתן לחשוב שזהו מקרה מקרי ונשכח, אולם באותו יום בבית הקפה ומאוחר יותר בשפת הים ובעת שיט שערכו בירקון, וכן בחיק המשפחה, אנשים לא פסקו לפנות אל בני הזוג יענקל'ה שדה-אור וחברתו שלומית פינס, בחשבם אותם למרלון ברנדו ואשתו ברוריה; חפתיאל מזרחי מן הסוכנות ואחותו הצולעת והזונה; דוגמנית העד אלישבע והספר שלה שוקי; שגריר איראן בישראל בשנות השישים, שחפור מוזדאנה ואשתו השלישית משמאל; חיים הדוור שיצא לפנסיה; הנסיכה צפדינה מדובאי; האחות אסתי מבנק הדם; בתו של השחקן המפורסם אחמד צרפתי והמאהב הסודי שלה ועוד רבים וטובים. לאחר יום מייגע, בו נחשדו כשועי עולם ועם הארץ, ישבו שדה-אור ופינס והבינו את גדולתו של יום זה: מעתה לא יהיו עוד סתם שדה-אור ופינס. מעתה הם יכולים להיות כל מי שהם מדמיינים, או מי שמישהו אחר מדמיין שהם. בצעד אמיץ הם ניגשו אל התיק, שלו ממנו את תעודות הזהות שלהם והשליכו אותן לזבל. ברגע שנגעו תעודות הזהות בקרקע המוצקה של פח הזבל נגוזו באויר כמו היו לא היו ועמן גם כל שאר הזבל שהיה בתוך הפח באותו זמן, וכן גם פינס ושדה-אור.