פתחתי את מדריך ההריון לגבר - והתעצבנתי
כיוון שאני בשמירת הריון עם התאומות, לאחר שכיליתי את כל הספרים שברשותי, לא היתה לי ברירה אלא לגשת גם למדריכי ההריון השונים שצברתי בכל החודשים האחרונים ולקרוא את מה שידעתי. כך הגעתי גם למדריך שקיבל בעלי
בואו לדבר על זוגיות והריון גם בפייסבוק שלנו
לפני זמן מה ביקר אצלנו זוג חברים וסוף סוף הגיש גם לעדי ספר בשם: "אבא נולד: מדריך ההריון לגבר", מאת תמר שחר ואביב שטיין. "אתה חייב לקרוא את זה", אמרו לו. עדי אמר תודה בנימוס והניח את הספר על גבי ערמת ספרי ההריון המאובקים על המדף.
עברו להם כמה וכמה שבועות, עד שבשבוע ה 27 להריוני (סוף החודש השישי, לטובת מי שעוד לא נכנס לרזי עולם השבועות), הורה לי הרופא על שמירת הריון בשכיבה מוחלטת. לאחר שכיליתי את כל הספרים שברשותי, לא היתה לי ברירה אלא לגשת גם למדריכי ההריון השונים שצברתי בכל החודשים האחרונים ולקרוא את מה שידעתי, כי הלוא רוב ההריון כבר מאחוריי, והיום אני יודעת מהי בדיקת חלבון עוברי ומתי עושים סקירת מערכות שנייה. אחרון חביב נותר לו המדריך שהיה מיועד לעדי, אבל כשאת שוכבת על צד ימין כל היום (צד שמאל והגב מנוטרלים אצלי, משום שהתאומות המתוקות שלי לוחצות לי על כל מני איברים פנימיים, ולגבי הבטן אין צורך בהסבר, נכון?), אין לך את הפריווילגיה לבחול במשאבים הקיימים.
ובכן, פתחתי את מדריך ההריון לגבר, וכבר בעמוד השני מצאתי עצמי עצבנית. מאוד. שזה דרך אגב, על פי המדריך, אמור להיות המצב הקיומי שלי כאשה הריונית, בנוסף להיסטרית, חרדתית ונקמנית.
אחורי הספר מסביר מדוע האב לעתיד זקוק למדריך זה: "הוא נכתב כדי לספר לך, בשפה שלך, על הדברים החשובים באמת שעומדים לקרות לך בהמשך כגבר וכאב לעתיד, הדברים שאף אחד לא ידבר איתך עליהם (כי כולם מדברים, משום מה, רק איתה)".
על אף שאני מודה שההריון הקהה במקצת את חוש ההומור שלי ולא פעם אני תופסת אמירות ציניות פשוטן כמשמען, בכל זאת יכולתי להבחין שמדריך ההריון לגבר הוא ספר הומוריסטי בעיקרו. אולי כאן נעוצה הבעיה, שכן כמעט כל חומר קריאה עבור גברים שנפל לידי במהלך ההריון, מסתכם בכמה קלישאות שוביניסטיות, שמציגות את האשה כהורמונלית ומשוגעת ואת הגבר כמסכן וחסר אונים, שעל מנת לשרוד את תקופת ההריון של אשתו המפלצתית, עליו להפוך להיות סמרטוט חדל אישים.
בספר אמנם קיים מעט מידע חיוני עבור האב העתידי, לגבי השינויים הפיזיולוגיים וסוגי הבדיקות שיש לעבור בכל שלב, אך אלו הופכים להיות זניחים לעומת השנינויות השחוקות, שהופכות כבר בעמוד הראשון לקיתונות של רחמים עצמיים. הדובר אמנם טורח לציין גם חלק מסבלותיה של האשה במהלך ההריון, אך מה הן בחילות, הקאות, התנפחות, צרבות, דימומים וכאבים, לעומת שלושה חודשים עם פחות סקס והעובדה שהגבר האומלל צריך להיות רגיש ולהכין אוכל מדי פעם? "להגנתה טוענת האשה את הדברים הבאים: רע לה, כואב לה ויש לה בחילות, ועכשיו היא מצפה ממך לשלם בריבית על כל השנים שהיא השקיעה בך, וחוץ מזה זכותה – היא זו שסוחבת את ההריון הזה! אז למה אתה לא יכול לחזור מהעבודה בזמן, לעבור בסופר, לעשות כלים, ללכת לאכול לבד אצל ההורים שלך (אבל להביא משהו בשבילה), ולאסוף את האוטו מהמוסך כי היא צריכה אותו עכשיו? מה היא כבר ביקשה ממך???".
בקצב הזה האשה עוד עלולה לשלוח את הילדים לבד אל היער
אני מקווה שיש לידכם טישו כדי לנגב את הדמעות על הגבר האומלל והמנוצל, שכעבור מספר עמודים כבר הופך לסכיזופרן ובטוח שכל ההריון הזה הוא קונספירציה נשית שתוכננה במזיד, כדי שאשתו תרשה לעצמה לבקש שוקו בשתיים בלילה: "אי אפשר שלא לחשוב על כך שהיא מתזזת אותך פשוט – כי - שים לב – עכשיו היא יכולה... תאמין לנו כשאנחנו אומרים לך שהיא מנצלת את המצב כמיטב יכולתה". מפחיד לא? בקצב הזה האשה עוד עלולה לשלוח את הילדים לבד אל היער, או לתת להם תפוח מורעל. אלא שדווקא מבחינת דמות הגבר בספר, לא יהיה זה פיתרון כל-כך רע, מאחר שכל עניין ההריון הזה רק מפריע לו לקרוא את עיתון הספורט בשקט.
הגבר, או יותר נכון הקוף, המתואר בספר, מקבל גם הוראות הפעלה לגבי הגבריות שלו, שההריון כל-כך מאיים להרוס, תחת הכותרת: "10 גברים שאתה לא רוצה להיות". וכך, הגבר בספר לא רוצה להיות מאלו שאומרים "ההריון שלנו", מאלו שמפסיקים לעשן יחד עם האשה, מאלו שיודעים מה זה ביוץ, מאלו שיש להם קלסר הריון ולידה ועוד. בקיצור – הגבר-קוף שהספר מכוון אליו, אינו מעוניין להבין, לתמוך, להזדהות ולקחת כל חלק בדבר הזה שקרוי הריון. ובכן, אני יכולה לנשום לרווחה – עדי (שככל הידוע לי הוא גבר), מתייחס להריון כמו אל 'שלנו', הוא זה שהסביר לי מה הוא ביוץ (חלק מהידע שכל רפתן צריך), הוא שותף מלא לאסופת החומר בקלסר ההריון והוא הפסיק לעשן עוד הרבה לפני שנכנסנו להריון.
התאומות דומות באופן מבהיל לנשיא סוריה המכהן
ובכל זאת יש גם משברים. וכן, אני קצת רגישה יותר. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שאתמול באולטראסאונד קיבלנו תמונות פנים של שתי העובריות, שעד כה כונו A ו-B, ואני פרצתי בבכי בתוך המרפאה. לא כי התרגשתי לראות את זיו פניהן של הבנות שלי, אלא כי הסתבר ש-A זה אסאד ו-B זה בשאר. לפי האולטראסאונד, התאומות דומות באופן מבהיל לנשיא סוריה המכהן. וכשעדי ניסה להרגיע אותי זה רק עצבן אותי יותר, כי זה הוא שהוריש להן את הגנים של האף והשפם. האם אלו הורמונים, או שיגעון כללי מהעובדה שחודש וחצי אני רק שוכבת על צד ימין? ואולי זו בכלל בהלה אמיתית והגיונית?
ונכון שבעיקר עכשיו בשמירת ההריון עדי מוצא עצמו מתזז בין כוס המים שאני צריכה, לכרית הנוספת שאני רוצה, לגלידה שבדיוק בא לי ולאבטיח שאני חייבת. ולפעמים הוא רוטן ואפילו חושב למרוד ואני מזכירה לו בכעס שלי יותר קשה.
משימה משותפת: להביא לעולם את A ו-B בריאות ושלמות
אבל בסופו של יום אנחנו צוות. כשלי אסור לקום, עדי שם כדי לקום במקומי, ורוב הזמן זה בסדר. באופן מפתיע, אנחנו רבים הרבה פחות מאז שאני בהריון. עדי חושב שאני אפילו רגועה יותר ממה שהייתי בעבר, ובעיניי הוא עוד יותר מכיל ותומך ממה שהוא היה עד היום. לשנינו יש משימה משותפת: להביא לעולם את A ו-B בריאות ושלמות, וכל כולנו מגויסים למשימה הזו.
הומוריסטי או לא, מדריכי ההריון השונים לגברים, לרוב אינם מתייחסים לאשה ולגבר כאל צוות, אלא עושים בדיוק את הפעולה ההפוכה – יוצרים מרחק והפרדה, ומעמידים את האשה והגבר משני צידי המתרס - ניצים, שאינם יכולים למצוא שפה משותפת. יש מי שזה מצחיק אותו. אותי זה בעיקר מעציב ומדאיג. אבל לך תבין אשה בהריון.
לפנייה לכתב/ת 
