שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    התייצבנו שנינו לטקס הקבורה של נישואינו

    נראינו בריאים ויפים, רק עמדנו למות בתוך שלוש שעות. הקשר שלנו, זה שקשר אותנו ביחד מלכתחילה, לקה בסרטן, נפרם ומת. האם עשינו הכל על מנת להציל אותו?

    נפגשנו שם בתשע בבוקר בדיוק. שעה יפה ללוויה, חשבתי לעצמי). טיפסנו לשם ביחד, הוא ואני, מדלגים על מדרגות הרבנות, נראים כאחד האדם.

     

    כמו חולה סרטן שהודיעו לו כי נותרו לו שלושה חודשים לחיות, מביט על עצמו במראה ונראה לעצמו בריא לחלוטין. "אולי הוא טעה, הרופא", חושב לעצמו החולה, אבל לאחר שלושה חודשים של מוות איטי לחולה ומהיר לשאר האנושות, הוא מת.

     

    בואו לדבר על גירושין גם בפייסבוק שלנו

     

    כך גם אנחנו נראינו, בריאים ויפים, רק עמדנו למות בתוך שלוש שעות. הקשר שלנו, זה שקשר אותנו ביחד מלכתחילה, לקה בסרטן, נפרם ומת.

     

    ידענו את זה, ראינו את זה בא. אני נרדמתי בשמירה, הוא בכלל לא הגיע אליה.

     

    והנה דווקא עכשיו התייצבנו שנינו, ערים ונחושים, לטקס הקבורה של ה"בייבי" שלנו. האם נלחמנו על חייו? האם עשינו הכל על מנת להציל אותו?

     

    בין המתנה להמתנה נכנסתי להתפנות, שטפתי את פניי, הבטתי במראה, שומעת את הדמות שם מדברת אלי "מי היה מאמין שתשעה חודשים קודם כל כך אהבת אותו, ילדת לו שתי בנות, הלכת אחריו באש ובמים. ואחרי עצמך הלכת?"

     

    הרכנתי ראשי ושתקתי, התשובה הייתה ברורה, אחרי עצמי לא הלכתי שנים!

     

    הוא עמד מולי, ממרר בבכי, מתוודה בפני שבגד בי

    ואיך יכולתי? איבדתי את עצמי ולעצמי, אפילו לא טרחתי לחפש את עצמי, עד לאותו יום בו הוא עמד מולי, ממרר בבכי, מתוודה בפני שבגד בי. "התאהבתי בה, ניסיתי להילחם בזה", אמר.

     

    רגע אחרי נשארתי עם עצמי בחדר ולא ידעתי מי אני. מי זו אותה לביאה תוססת שטרפה את החיים ובלעה אותם בביסים גדולים? היכן היא?! במקומה עמדה אשה עייפה, עיגולים שחורים מתחת לעיניה השואלות למה?! גדולה למידותיה, מתאוששת מלידת ילדתה השנייה.

     

    היא הביטה בי, האשה הזו, ואני לא הכרתי אותה, שנאתי אותה!!! רציתי לרצוח אותה באותו הרגע, רציתי שתמות.

     

    יום למחרת התעוררתי משינה טרופה, מביטה בנמלים האנושיות הממהרות ממקום למקום, בפקקי התנועה, בחילופי המילים, ברמזורים המתחלפים מאדום לירוק מירוק לכתום ושוב לאדום, בעולם הזה שהמשיך להתנהל כרגיל בעוד אני מתתי אתמול בלילה.

     

    נשבעתי לעצמי שלעולם לא אאבד את עצמי, בשום מחיר

    במהלך אותו יום ואחריו נשבעתי לעצמי שלעולם לא אאבד את עצמי, בשום מחיר.

     

    להאשים אותו בפירוק נישואינו היה הכי קל, להאשים אותה אפילו עוד יותר, אבל ידעתי שגם לי נתח לא קטן בריקוד העקום הזה ומותם של הרקדנים גם יחד.

     

    וכמו שהוא ברח מעצמו מהנישואים, מהאבהות, מהקשיים, כך גם אני ברחתי מעצמי, תוך שמוותרת לו ובמיוחד לעצמי.


    במהלך תשעת החודשים הבאים נלחמתי לשרוד בין הטיפולים בבנותינו, תשלום חשבונות המחייה, עבודה, שיגרה, התמודדות עם שאלות נוקבות ששאלתי את עצמי.

     

    לאט לאט הצטברו התשובות ולמדתי לסלוח לעצמי. את הזעם החליפה ההשלמה, את תחושות העלבון והאכזבה החליפה תחושת ההצלחות הקטנות היום-יומיות, השיבה למשקל, הידיעה ש"בגידה" באשר היא אינה ה-גורם לפרידה, היא ה-טריגר שבלעדיו מעולם לא הייתי מתעוררת, שבלעדיו לעולם לא הייתי מבינה שהוא לא האדם שארצה לגדול לצידו, שהוא לא האדם שארצה להביט יחד איתו לאותו הכיוון, שהוא לא האדם שארצה להזדקן איתו.

     

    לאחר זמן מה, כשהוא נאחז בקרנות המזבח, הוא ניסה להיאחז גם בי. אחרי הכל, אני תמיד הייתי אי המטמון שלו. כן, כל הקלישאות נכונות רק כשאתה מאבד משהו אתה מבין מה איבדת, אך ספינת אהבתנו טבעה ולא נשארו שרידים להציל.

     

    לא אהבתי אותו יותר בשום צורה שהיא, ועל קרקע מתה לא ניתן לגדל יבולים חדשים או להחיות ישנים.

     

    תשעה חודשים אחר כך קברנו יחד את ה"מת" בתשע בבוקר בדיוק.

     

    יצאנו משם אותו דבר, אבל אחרת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אני נרדמתי בשמירה, הוא בכלל לא הגיע אליה
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים