שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נבארו: "כל כך טוב עכשיו שקשה להתגעגע לעבר"

    עם לק, מסקרה וקעקועים על גופו, ניסיון בפורנו והיסטוריה ארוכה של סמים, אין פלא שהגיטריסט דייב נבארו גונב את ההצגה משאר חברי ג'יינז אדיקשן, איתם יגיע לישראל. "החברות איתם היא אחד הדברים המתגמלים בחיי", הוא אומר על שותפיו ללהקה. ראיון

    נדירים המקרים שבהם בעמדת הגיטריסט בלהקת רוק מפורסמת ניצב אדם כריזמטי עד כדי כך, שהוא גונב את אור הזרקורים מהסולן. כזה הוא בדיוק המקרה של "ג'יינז אדיקשן": אמנם בראש הלהקה עומד פרי פארל, הזמר היהודי שצועק את מילות השירים, אבל הפרצוף (וגם הגוף השרירי מכוסה הקעקועים) שמזוהה איתה יותר מכל הוא דווקא הגיטריסט המוכשר דייב נבארו בן ה-44.

     

    הסיבות לכך ברורות: נבארו, מלבד הייתו איש "ג'יינז אדיקשן", היה במשך חמש שנים גיטריסט להקת "רד הוט צ'ילי פפרז" הענקית והוציא איתה אלבום אחד, "One Hot Minute". למרות שרבים ממעריצי הלהקה מחשיבים את האלבום כרגע לא ממש מוצלח בחייה, לדעת כותב שורות אלה מדובר ביצירה נפלאה, מלאה בשירים נוגעים ומהפנטים. 


    דייב נבארו. כוכב רוק לפי הספר (צילום: gettyimages)

     

    בנוסף, תדמיתו הפומבית כוללת מסקרה בעיניים, לק שחור על הציפורניים, חוסר רצון ללבוש חולצה כמעט בכל מקום וסיטואציה, התמודדות עם התמכרות וגמילה מסמים, נישואים (וגירושים) עם הדוגמנית והשחקנית הסקסית כרמן אלקטרה ובימוי של סרט פורנו. בקיצור, רוק סטאר אמיתי. אלה המאפיינים והתכונות הרבות האלה שהפכו נבארו - ובצדק - לטרף קל עבור כתבי הרכילות וצלמי הפפראצי בעיר המלאכים.

     

    "לא תמיד הסתדרתי עם העניין הזה", מספר נבארו על ההתמודדות עם חייו האישיים באור הזרקורים, בראיון מיוחד ל-ynet מביתו שבלוס אנג'לס - הראשון בחייו לתקשורת ישראלית. "כשהקמנו את 'ג'יינז אדיקשן' בסוף שנות ה-80, התקשורת לא התנהלה כפי שהיא מתנהלת היום ואינטרנט בכלל לא היה אז.

    היה הרבה יותר קשה לברר דברים על אנשים והרבה יותר קל לנהל חיים אישיים מחוץ למוזיקה. לפני הרבה שנים, כשהחיים האישיים שלי התחילו להגיע לכותרות, היתה לי תגובה מאוד...", הוא אומר, מתעכב לכמה שניות ומחפש את המילה המתאימה - "מגוננת".

     

    אבל עם השנים, הוא התרגל למצב: "למדתי שזה תוצר ישיר של העבודה, סוג של מטרד מקצועי, אפשר לומר. האמת היא שאני שומר על זה בפרופורציות וזוכר שאני לא היחיד שזה קורה לו, וככה קל לי הרבה יותר להתמודד עם ההשלכות. גם בחברה של היום, במיוחד בארצות הברית, מה שמעניין אנשים ברגע נתון מפסיק לעניין אותם חמש דקות אחר כך. מחר, לאף אחד כבר לא יהיה אכפת. העובדה שהנושאים מתחלפים כל כך מהר עוזרת לי לנווט ביניהם יותר בקלות".


    נבארו (מימין) עם הלהקה. פעם ראשונה בארץ (צילום: Gettyimages)

     

    ב-1 בספטמבר נבארו וחבריו ל"ג'יינז אדיקשן" ינחתו בגני התערוכה בתל-אביב במה שעתיד להפוך לאחד המופעים המרתקים, הצבעוניים והבועטים של הקיץ. "קשה להאמין שבכל 44 שנותי ובכל המסעות שלי בעולם אף פעם לא היתה לי ההזדמנות לבקר בישראל", הוא מספר. "אז אני בהחלט מצפה לטיול, לא רק בשביל לפגוש את האנשים אלא גם בשביל לראות במו עיני את ההיסטוריה שלמדתי עליה כל החיים שלי".

     

    היסטוריה שלמדת עליה מרצון?

     

    "גם. מהדברים שלמדתי עליהם בבית ספר, דרך מה שכמובן ראיתי גם בתקשורת. יש כמה נושאים בהיסטוריה של ישראל שהם פשוט מרתקים ושמעתי דברים עליה מאז שאני זוכר את עצמי. אני באמת רוצה להסתובב ברחובות שיש להם משמעות תרבותית והיסטורית כל כך גדולה".

     

    ריטואל ישן-חדש

    שלוש שנים חלפו מאז ש"ג'יינז אדיקשן" חזרה לחיים (שוב: החבורה התקמבקה גם לפני שמונה שנים עם האלבום "Strays"). מאז פירוקה הראשוני, בדיוק לפני עשרים שנה, הפכה הלהקה לחלק בלתי נפרד מהרוק האמריקני המודרני, במיוחד בזכות אלבומה המופתי "Ritual de lo Habitual", אלבום שגם נבארו מגדיר כ"יצירה בה הוא הכי גאה", אלבום שהבטיח לחברים עוד דורות של חובבי מוזיקה שיגלו את השירים ויהפכו למעריצים.  

     

    נבארו ו"ג'יינז אדיקשן". השבוע בניו יורק

     

    כאמור, מזה שלוש שנים נבארו, פארל והמתופף המצוין סטיבן פרקינס מסתובבים בעולם בצורתם הישנה-חדשה. אמנם לדרך החדשה הם יצאו בתופים ובמחולות (כולל שיתוף פעולה נפלא עם "ניין אינץ' ניילז", שכלל סיבוב הופעות ומיני אלבום עם שירים בודדים של שתי הלהקות וסופק להורדה בחינם), אבל עמדת הבסיסט, זו שתמיד היתה מטרד בחייהם, המשיכה לספק להם צרות גם הפעם.

     

    בתחילת האיחוד שב ללהקה הבסיסט המקורי והמוערך שלה, אריק אייברי וחזר לנגן עם החברים שלו בפעם הראשונה אחרי יותר מ-15 שנים. אבל לאייברי הגיעו מים עד נפש אחרי זמן קצר, והוא שוב פרש. במפתיע גויס לעמדה דאף מקייגן, בסיסט להקת "גאנז אנד רוזס" האגדית - שהצליח להחזיק בה לא יותר משישה חודשים. היום עומד שם דייב סיטאק, איש להקת "טי וי און דה רדיו", שאמנם עובד ומנגן עם הלהקה אבל לא נחשב לחבר רשמי.

     

    נבארו עם הצ'ילי פפרס בשיר "My Friends". יצירה נפלאה ומהפנטת

     

    עכשיו הם עומדים חודשיים לפני אלבום חדש בשם "The Great Escape Artist", הראשון מזה שמונה שנים. "אני מאוד שמח ממה שקרה לנו", מודה נבארו, "אז כן, סבלנו מחילופים בעמדת הבסיסט, אבל פרי, סטיבן ואני היינו מאוד עקביים לכל אורך הדרך. ניגנו, עבדנו ויצרנו יחד כל הזמן. אנחנו במקום מאוד טוב היום. שמרנו על תשוקה מאוד גדולה להופעות החיות שלנו. זה מרגיש כאילו העסקים כרגיל, וששום דבר מעולם לא השתנה. זה אפילו עוד יותר מרגש, כי יש לנו שירים חדשים לנגן לקהל".

     

    מעניין שחודש לפני שהאלבום שלכם ייצא, יגיע גם אלבום חדש של הרד הוט צ'ילי פפרז . אתה עדיין בקשר עם החברים מהלהקה?

     

    "זה באמת צירוף מקרים. האמת היא שלא דיברתי עם אף אחד מהם כבר הרבה זמן, אבל רק בגלל שהצ'ילי פפרז וכל החברים בג'יינז אדיקשן עובדים במשרה מלאה. כולנו מאוד עסוקים. אבל אני עדיין חבר מאוד טוב של כולם ואני חושב שתמיד תהיה רמה גבוהה של כבוד ואהבה בין שתי הלהקות, במיוחד ביני לבינם. התחלנו במקביל בלוס אנג'לס. פלי (בסיסט הצ'ילי פפרס א"ב) ניגן עם ג'יינז אדיקשן ואני ניגנתי עם הצ'ילי פפרז. כולנו תחת אותה רשת מוזיקלית צמודה כאן בלוס אנג'לס, ולמרות שאנחנו לא רואים אחד את השני כל הזמן, תמיד יהיה בינינו קשר עמוק".

     

    אמא על הצלעות, תקווה על הזרוע

    לא תמיד נבארו ניהל חיי רוק'נרול, על הקצה. הוא גדל בטקסס כבן יחיד להורים ממוצא מכסיקני. אימו היתה דוגמנית ושחקנית בשם קונסטנס קולין. כשהוריו התגרשו כשהיה בן שבע, הוא עבר לגור עם אימו בשכונות העשירות של לוס אנג'לס. כשהיה בן 15, היא נרצחה באכזריות על ידי אקס קנאי ונבארו, ששב לגור עם אביו, נפל לדיכאונות והחל להתנסות בסמים ובאלכוהול.


    פארל ונבארו. "מרגש יותר, כי יש שירים חדשים" (צילום: Gettyimages)

     

    כעשרים שנה אחר כך, החליט להנציח את אימו על גופו, וצייר אותה לצד קעקועים נוספים שמסמלים רגעים בחייו. "על הצלעות שלי קיעקעתי פורטרט של אמא שלי שכבר לא איתנו", הוא מספר, "זו הדרך שלי להנציח אותה. זה העתק של תמונה ישנה שלה מלפני שנולדתי, והוא מאוד חשוב לי. קעקוע נוסף שיש לו המון משמעות בשבילי נמצא על הזרוע השמאלית שלי. זה העתק של ציור בשם 'תקווה' של גוסטב קלימט. מופיעה בו אישה הרה ועבורי הוא מסמל את החיים, את התקווה והרמוניה עולמית".

     

    אותה ההרמוניה, מתברר, היא זו שמלווה אותו און אנד אוף כבר עשרים שנה - לא רק כנקודת מבט על העולם כולו, אלא גם בחייו האישיים, ובג'יינז אדיקשן. "העובדה שפרי, סטיבן ואני הצלחנו לשמור על חברות וקשרי עבודה במשך כל כך הרבה זמן, היא החשובה ביותר", הוא מסכם. "זה היה אתגר

    גדול, להישאר מחוברים אחד לשני אחרי כל כך הרבה שנים, והתוצאה היא שאין שני אנשים אחרים בעולם שחלקתי איתם יותר רגעים חשובים. אין שני אנשים שהייתי איתם ביותר מקומות או ביליתי איתם יותר זמן.

     

    "החברות הזו היא אחד הדברים המתגמלים ביותר שאי פעם היו לי. היום אני לא מתגעגע לזמנים ההם של סוף ה-80 וה-90. הם תמיד איתנו ואנחנו תמיד נזכרים בהם. כל כך טוב עכשיו שקשה להתגעגע לעבר. אנחנו מאוד מודים על המקום שבו אנחנו נמצאים ואין באמת מקום להשתוקק למשהו שכבר מזמן לא קיים. לעולם לא נהיה בני 22 שוב, אז לפחות נחיה את הרגע".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דייב נבארו. לחיות את הרגע
    צילום: gettyimages
    "מרגיש כאילו העסקים כרגיל"
    צילום: gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים