למה אני עושה רע לאדם שעושה לי רק טוב?
רק פעם בחיים מוצאים אדם כמו בייב. אני מבלבלת בין האהבה שלו לבין צורך משונה להמשיך את החיים הסינגליים שהייתי רגילה אליהם, רק עם עוד מישהו לידי. יש כזה דבר. לא לוותר על הלבד גם כשאתה ביחד. כאילו שהלבד הזה הוא איזה פרס משגע שאסור לפסיכים לפספס
בואו לדבר על אהבה גם בפייסבוק שלנו
הוא לא באמת מצטער. הוא למד את ההרגל הזה בתור טריק שמאפשר את החיים איתי, והשבוע הוא הראה לי מאיפה הכל מתחיל. סיבוב קטן בממלכת האגו הפנימי שלי, זה שגורם לי לא לקבל שום דרך אלא אם כן היא הדרך שלי. החלטות משותפות לכאורה הן בעצם החלטות עצמאיות שלי וכפייה עליו להסכים איתי ולשכנע אותו שזה בעצם גם מה שהוא רוצה. חסרת מעצורים. לא נעצרת לבלוע רוק באמצע אוטוסטראדת הרצון להיות צודקת.
רק פעם בחיים מוצאים אדם כמו בייב לחלק איתו את החיים. אני מבלבלת בין האהבה שלו לבין צורך משונה להמשיך את החיים הסינגליים שהייתי רגילה אליהם, רק עם עוד מישהו לידי. יש כזה דבר. לא לוותר על הלבד גם כשאתה ביחד. כאילו שהלבד הזה הוא איזה פרס משגע שאסור לפסיכים לפספס. נבהלתי לגמרי כשהוא הראה לי את כל זה. בשקט ובתבונה המאפיינים אותו, הוא נתן לי דוגמאות מהחיים שלנו, לפיהן התנהלות החיים המשותפים שלנו נעשית בדרך שלי או שהיא לא נעשית בכלל.
הגיע התור של בייב להיות צודק. ובצדק
כן. הופתעתי. הוכיתי בתדהמה. לא חשבתי שהאיש המקסים הזה ינגן לי על הנימים הכי כמוסים בנפשי. הורדתי את כל הטונים הצועקים שלי וניסיתי להגיד שבכל זאת יש לנו אהבה ואנחנו לא איזה זרים שגרים ביחד והחיים שלנו הם מסיבה אחת גדולה של אושר והצעתי לו קצת אלכוהול, שיעזוב את הנושא המפחיד הזה, אבל כלום לא עזר לי. הגיע התור של בייב להיות צודק. ובצדק.
השמש נכנסת כל בוקר אל החדר שלנו ועושה אותנו שמחים, אפילו שזה באמצע השבוע וצריך ללכת לעבודה. יש לנו שעון שמנהל לנו את החיים, וכשהוא לא עושה את זה, אני עושה את זה יותר טוב ממנו. מודדת בקטנוניות פלגמטית מתי צריך להתקלח, כמה פעמים ביום מותר להתקלח כי משבר המים וכל זה, מה נאכל ומתי, מתי נדאג בקשר לכסף ומתי נעזוב את זה, מתי נחשוף את מה שרץ לנו בפנים ומתי הוא צריך לשבת בשקט גמור כי יש לי את הטור הזה לכתוב.
אז כן. הדרכים שלנו הצטלבו לנו באמצע החיים. אבל מה אני עושה עם המתנה המופלאה הזאת? במקום להתנהג כאילו כל יום זה חג ההודיה, אני מתחילה כל משפט במילה 'אני' ודוחפת את המילה הזאת אל חלל החיים המשותפים שלנו כמו אידיוטית פחדנית שלא מסוגלת לשמוח על שום דבר, אבל מטפחת באדיקות את שמחת הקיטורים הצודקים שלה.
לא מסוגלת לוותר על הפחד ששולט בחיי
מגוחך איך שלא השתניתי. לא ייאמן איך שבמקום להתפייס עם החיים, שהביאו לי מתנה כל כך נדירה, אני לא מסוגלת לוותר על הפחד ששולט בחיי ולוחש לי באוזן, כמו הטוקבקיסטים היצירתיים במיוחד, שמוטב לי לא לעזוב את הגנת החומות הבצורה שלי, כי יבוא היום והבייב שלי יעזוב, ומוטב לי להיות מוכנה ליום הזה.
האושר ענק ועצום, והוא נכנס אל הלב שלי אבל לא הצליח להדביק אותי בשמחת חיים. ועם יד על ההדק אני מרחיבה את הפרצות שיצרתי בתוכו. לא מוכנה לאבד את עצמי באהבה הענקית הזאת. לא מצליחה להתנחם בחום והאהבה שהוא מרעיף עליי. מבקשת ממנו כל יום שישמור עליי, אבל לא נותנת לו באמת לעשות סדר בבלבול שלי. טירוף מוחלט. זה כאילו שאני מתגעגעת אל חיי הניכור והבדידות, במקום לסלוח ליצור שהייתי ולהחזיק בכוח באהבה המופלאה שלי ולבטוח בו שינפץ אחת ולתמיד את החומות המעפנות שלי וידליק בפנים את כל הלפידים שיסנוורו אחת ולתמיד את ההרגל להיות תמיד עם נשימה אחת פחות אבל מוכנה לפעולה. אם מישהו יפגע בי, יש לי את התותחים מוכנים לירייה. בואי, ילדה שלי, הוא אומר לי. אני כאן. זהו. אני כאן. אני נשאר. אני אוהב אותך ואני לא הולך לשום מקום.
הוא הזמין אותי לוותר על השקרים העצמיים
השבוע ישב איתי בייב, עם החיוך טוב הלב שלו ועם השקט העצום שלו, שעושה לי כל כך טוב, והראה לי איך אפשר להיות לגמרי ביחד. ממש. אפילו שכואב. אפילו שמפחיד. אפילו שמעצבן. הוא הזמין אותי לוותר על השקרים העצמיים, אלה שמנחים אותי להתגעגע בטמטום אל הזוהר שבבדידות. אין כזה דבר בדידות זוהרת. את המושג הזה המציאו אנשים מתוסכלים שלא הצליחו לוותר.
החזקתי לו חזק את היד ואמרתי בפעם השמונה מיליון מאז שנפגשנו, שאני אוהבת אותו כל כך, שאני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ. ושכן, לפעמים זה מפחיד בעוצמות. ושאני לא מתמודדת כל כך טוב עם פחדים, אז אני מעדיפה לתקוף.
מבית הכנסת שלמטה עלו קולות שירה של אנשים ששרו שירים על כניסת השבת. השכנה מהדירה הדחוקה למטה עם שבעת החתולים שלה קראה להם לבוא ואמרה להם כל מיני מילות חיבה.
יצאתי אל המרפסת וכבר לא היה לי דחף לקפוץ ממנה. הסתכלתי על בייב ואמרתי תודה ענקית, על שהביאני עד הלום.
לפנייה לכתב/ת 
