"סופר 8": ג'יי.ג'יי. אברמס, שפילברג אתה לא

"סופר 8" מנסה לשלב בין אהבת קולנוע והקסם הילדותי שבו, לבין מחווה מודעת לסרטיו המוקדמים של סטיבן שפילברג. התוצאה היא נוסטלגיה ריקה מתוכן שנעדרת לחלוטין את המגע הייחודי, התמים והמתוחכם כאחד, של פיטר פן הקולנועי. 

רוצים עוד? כתבות, ביקורות וידיעות נוספות על סרטים וקולנוע

שכן, סרטיו הראשונים של שפילברג (עד, כמדומה, "אי.טי."), שהוא גם אחד המפיקים כאן, היו ספוגים בסינפיליה אמיתית. הקולנוע בהם קיבל מעמד פטישיסטי, וכולנו היינו הילדים הקטנים שפוערים עיניים מוקסמות נוכח החיזיון האור קולי שעל הבד (מבחינה זו, "מפגשים מהסוג השלישי" היה ונותר סרטו האישי והטוב ביותר. יצירת מופת של ממש). 

הבמאי-תסריטאי ג'יי.ג'יי. אברמס, שמן הסתם גדל על ברכי "אי.טי." ו"שודדי התיבה האבודה", מצדיע לאיש שעיצב את הדימויים שליוו את נעוריו (כמו גם של רבים מאיתנו) – אבל זוהי מחווה מזויפת, נטולת מורכבות ורגש אמיתי, מסוג זה שהיה נוכח בסרטיו הנ"ל של שפילברג.

מה קלטה העדשה?

עלילת "סופר 8" מתרחשת בעיירה קטנה באוהיו, בשנת 1979. במרכזה חבורה של ילדים מקומיים חובבי קולנוע המצלמים בחשאי סרט זומבים ביתי במצלמת 8 מ"מ. התוצאה אמורה לקחת חלק בפסטיבל מקומי של סרטי חובבים. לילה אחד, במהלך צילומי סצינה בתחנת הרכבת, הם עדים לתאונה מחרידה הגורמת להתרסקותם הפנומנלית של עשרות קרונות. לא עובר זמן רב, ואת אזור התאונה מציפים אנשי צבא מאיימים שמבקשים להסתיר משהו מפחיד.

שני דורות וביניהם קולנוע

ואז, דברים לא ברורים מתחילים לפתע להתרחש. מכוניות מתעופפות באוויר, כלבים ואנשים נעלמים, מכשירי חשמל גם, מישהו או משהו חופר בור ענקי בבית הקברות, דמויות פוערות את עיניהן בתדהמה נוכח תופעה המתרחשת מחוץ לפריים, ולפני שאנו רואים במה מדובר, הסצינה נחתכת לזו הבאה. זהו התכסיס הישן ביותר בספר, אבל הוא פועל עלינו כמו על ילדים קטנים. תמצית סוד הקסם הקולנועי.

שפילברג תרגם את הקסם הזה לאורות ולצלילים שהרכיבו את המפגש הספקטקולרי עם החייזרים ב"מפגשים". אברמס, לעומתו, הוא טכנאי קולנוע שמבקש באמצעים דיגיטליים לשחזר את הקסם הישן נושן של הקולנוע מפעם. אבל אי אפשר לכונן נוסטלגיה באמצעות גרפיקה ממוחשבת. החיבור אצלו בין התבגרות וקולנוע, שעבד כל כך טוב אצל שפילברג, נדמה לפיכך מאולץ. זו הסיבה שהסרט לא מצליח לייצר אפילו סצינה מרגשת אחת.

סרט בתוך סרט. נוסטלגיה על הסט

כמו בסרטיו של שפילברג, גם כאן בולטת נוכחות אבהית שאינה מתפקדת (אצל שפילברג היא, על פי רוב, נעדרת). גיבור "סופר 8" הוא, על כן, לא במאי הסרט-שבתוך-הסרט, אלא דווקא הנער המופקד על האיפור, ג'ו (ג'ואל קורטני), שאיבד זה לא מכבר את אמו שנהרגה בתאונה, ושצל אובדנה מעיב על יחסיו עם אביו, סגן השריף המקומי (קייל צ'נדלר).

חוץ ממנו, ישנה כאן נערה (אל פאנינג), שאביה קשור למות אמו של ג'ו, והוא אוסר על בתו לקיים כל קשר עמו. קריסתו של הסדר האדיפלי, שאצל שפילברג מצא תמיד את ביטויו בדמות החייזר, תחליף האב (ע"ע "אי.טי."), וניכור המתבגרים שבמרכז הסרט – מוצאים להם ביטוי סימבולי בתופעה המוזרה שפוקדת את העיירה, שעליה לא נרחיב את הדיבור, אבל כל מי שראה אי פעם סרט של שפילברג יכול בקלות להבין במה המדובר.

אצל שפילברג זה עובד יותר טוב. ילדים משתאים

וזה עוד מבלי להזכיר את מגדל המים הפאלי שמתנוסס בלב העיירה, ואשר מהווה את מרכזה של סצינת השיא שבסרט. אך גם הסצינה הזו אינה אלא זיוף זול של ויזואליה שפילברגית חבוטה ומוכרת. מין "גוניס" דה לה שמאטע פוגש את חיקוי "אי.טי.".

נוסטלגיה לא אותנטית

מתבקש להשוות בין "סופר 8" לבין "קלוברפילד" שאותו אברמס הפיק. שני הסרטים עוסקים בתיעוד באמצעות מצלמות של תופעה פנומנלית. אך בעוד הסרט המבריק ההוא (אותו ביים מאט ריבס) עסק במציאות הנחווית מבעד לצג הדיגיטלי,

ומאבדת על כן כל משמעות – השיבה של "סופר 8" אל הפורמט הישן רואה בו ביטוי של רגש ראשוני, התלהבות ילדותית ואותנטיות יצירתית. כל אותם דברים שלמרבה הצער נעדרים מהסרט עצמו. די להתענג על הסרט ב-8 מ"מ שמוקרן במלואו על רקע כותרות הסיום (אל תמהרו לעזוב את האולם) כדי להבין למה הכוונה.

אגב כך, סביר שאברמס הוא אחד הילדים האלו, שעמלים בקדחתנות וברצינות תהומית על סרט הזומבים שלהם, שתאונת הרכבת משמשת לו "production value", כהגדרת הבמאי הצעיר והנפעם, וזהו, מן הסתם, סרטו האישי ביותר.

הקולנוע של אברמס ספוג בנוסטלגיה לסדרות שעליהן גדל (הוא ביים את הפרק השלישי של "משימה בלתי אפשרית" ואת ה-reboot של "סטאר-טרק"). אבל חסרה לו הנשמה שהיתה לקולנוע של פעם, ושאין, מה לעשות, לקולנוע הממוחשב של היום.