שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ירון ברנר

    ההופעה של פול סיימון: עושק מעל מים סוערים

    צריך לתחמן כדי לקבל כרטיס במחיר טוב, אי אפשר להכניס מזון ושתייה והכיסאות הצפופים מחוברים זה לזה באזיקונים. אחרי שניסה לא לצאת פראייר, יהודה מודעי הצליח ליהנות בהופעה של פול סיימון, למרות שכל שלב בחוויה גרם לו להיזכר במחלה אחרת בחברה הישראלית. למה לעזאזל זה חייב להיות ככה?

    יש לי כמה חברים שחוזרים וחזרו משנת שבתון או שנות מחקר באמריקה. כולם חזרו מרצונם בידיעה ומבחירה שכאן טוב יותר. אבל אצל כולם, חוזרת הערה אחת. בארץ אתה כל הזמן מחפש מי דופק אותך. באמריקה אתה קונה בחופשיות בידיעה שלא ינצלו את הבורות שלך או חוסר הברירה שלך. זה גורם לקנות יותר, כמעט ללא הפסקה. לכאורה, כולם מרוויחים מכך. ואילו בארץ אתה יוצא בבוקר ממצמץ אל מול קרני השמש ומחפש היכן היא עוקצת אותך. וזה עוד בלי לדבר על חנויות, נותני שירותים, קבלנים ואו חברות חלב ותקשורת.

     

    ברגע ששמעתי שזמר נעוריי פול סיימון, ירום הודו, מגיע אל הלבנט, ידעתי שאעשה הכול על מנת להגיע להופעה. תחרות חופשית הרי אין כאן, אי אפשר להחליף את פול סיימון בפול מקרטני או פול אנקה, ולכן נפתח משחק אישי ביני לבין האמרגן מי ימצמץ קודם. איך תתבצע קניית הכרטיס ויותר חשוב באיזה מחיר?

     

    עד שבוע לפני ההופעה האמרגן הצטייר כקשה להשגה. שום הנחות לא הופיעו. חיפושיי דרך כל מיני ועדים כמו "חבר" והסתדרות המורים לא צלחו. לפתע נמלאתי דאגה שמא אצטרך לשלשל 500 שקל לכרטיס. מכיוון שאשתי פתאום נזכרה שגם היא מחבבת את פול, ולא יכול להיות שאני איהנה בלעדיה, מחיר הערב איים לצמוח ל-1,000 שקל. נמלאתי זיעה קרה ומחשבות טורדניות על משמעות החיים החלו אופפות אותי.

     

    היו סימנים מקדימים

    כשבוע לפני ההופעה נרשם בהפקה פיק ברכיים ראשוני וכרטיסים הוצאו ל"חבר" ב-390 שקל, במקום 500 שקל. אמנם עדיין באגף המצורעים זבי החוטם של ה-250 שקל, אולם ארבע שורות נמוך יותר. הרגשתי שדפקתי את השיטה. מאוחר בלילה קניתי את הכרטיסים. זה היה ניצחון לאמרגן, אבל לא תבוסה עבורי. אם זה היה משחק כדורגל לוח התוצאות היה מראה: 3:0.

     

    בערב ההופעה נמלאתי עזוז ושמחת חיים. בקופות היה מקום מיוחד לוועדים הגדולים שמרוויחים טוב ומקבלים כרטיסים בזול ("חבר", חברת החשמל, אל-על וכו'). לצדם היו אשנבים מיוחדים לאיכרים הרגילים עם משכורות רגילות וכרטיסים במחיר התעריף. קיבלתי כרטיסים לא טובים בשורות רחוקות כתוצאה מ"טעות".

     

    אל הקופה שלחתי את אשתי, אשר לא מקבלת תשובה שלילית כהווייתה. לאחר ויכוח קצר מאוד נשלפה לפתע ערימת כרטיסים של גוש שלם בדשא, בקרבת הבמה, אשר לא נמכרו. קיבלנו כרטיסים מעולים של מקומות בשווי 1,000-750 שקל לכרטיס. ניצחון מכובד (3-4) במשחק מול ההפקה. כנראה שיש 50 דרכים להיכנס להופעה.

     

    שמענו שההפקה עושה בעיות להכניס מזון ושתייה. החבאנו כמה חטיפים בסוודר בתוך התיק עם בקבוק מים גדול. השומר, שלא היה ילד, מובן מאיליו, העיף את הבקבוק אל פח ענק של בקבוקים וטען שיש בפנים כמה שתייה שרק נרצה. לא הצלחתי להבין מדוע אחרי שהכנסתי כמה מאות שקלים להפקה (ואחרים שישבו לידי גם כמה אלפים), אני חייב גם לקנות מים ואוכל במחיר מופקע.

     

    מרד הכיסאות הגדול

    מהשומר קיבלתי רק צליל של שקט. הכנסנו אוכל, אבל נכשלנו במים שבגלל החום היו חשובים יותר. התוצאה התאזנה לתיקו 6:6. בפעמים הבאות נחביא את המים בשרוולי הסוודר.

     

    היה חם. חם ולח. לרגע הזיתי שדגים יוצאים מהים ומתיישבים לידי. נכנסנו בגאון אל הכיסאות היוקרתיים בקרבת הבמה. שם גילינו כי כל הכסאות (כן, גם הצרים) רותקו בצפיפות איומה באזיקונים אחד אל השני כדי לחסוך במקום. ניסינו להתיישב בכיסאות ופשוט לא יכולנו, היות ומימדי רוב האנשים קצת יותר רחבים מהדגים שבאו מן הים.

     

    הזכרתי כבר שהיה חם? לפתע קבוצה של צופים החלה לקרוע את האזיקונים. כאש בשדה קוצים כולם החלו לעשות זאת. איחוד של אמהות וילדים, אשכנזים וספרדים, רואי חשבון ועובדי נמל וגם כמה סלבריטאים שצדה עיני - כולם הפרידו את הכיסאות. בסופו של דבר רובנו ישבנו בנוחיות סבירה, למרות שההפקה ניסתה לעקוץ אותנו, הצלחנו במלחמה לשבת בצורה נאותה. 8:8 במשחק.

     

    ההופעה, מה אוכל לומר, היתה מדהימה. הלוואי ובגיל 70 אוכל ליצור, לנגן ולשיר שעתיים על במה כמו שפול קשישא מצליח. הלחנים והמילים השתפכו כמו יהלומים מקצות כובעו ועד סוליות נעליו. שום הפקה לא תצליח להרוס את ההנאה מזה. תוצאת המשחק הסופית 18:8 לטובתי. אבל האם זה חייב להיות כך? האם אנו חייבים לחיות עם סכין בין השיניים ולחפש היכן מנסים לעקוץ אותנו? מי שחושב שכל זה לא קשור למאבקי הקוטג' והדיור טועה.

     

    פול הגדול ניסח זאת בסוף שירו train in a distance (רכבת במרחק):

     

    What is the point of this story

    What information pertains

    The thought that life could be better

    Is woven indelibly

    Into our hearts

    And our brains

     

    מה המשמעות של הסיפור הזה

    איזה מידע קשור אליו

    המחשבה שהחיים יכולים להיות טובים יותר

    שזורה באופן שלא יימחה

    בלבבות שלנו

    ובמוחנו

     

    יהודה מודעי הוא שותף בחברת "אימפקט" לחשבות, ניהול כספים וייעוץ כלכלי - Yehudam7@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פול סיימון בהופעה, ידע שאנשים מבריחים מים?
    צילום: AP
    מומלצים