פרשת השבוע: מחאת האוהלים
זה לא עניין של פינוק או השקעה כלכלית: העם היהודי צריך קשר מוחשי לקרקע. זה רוב עניינה של פרשת השבוע, העוסקת בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל
ברור שהמציאות בימינו איננה זהה ואף לא דומה למציאות החברתית ששררה עם הכניסה לארץ. אבל ישנם מספר עקרונות שנכון היה לשים לב אליהם, ואולי אף להשליכם על מציאות בה אנחנו נתונים.
"כי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
חשיבות הקשר לקרקע: רבים תוהים מדוע הישראלים חייבים לקנות דירה. מדוע לא די במגורים בשכירות.
האם זו שאלה של כדאיות כלכלית גרידא - או שמדובר כאן בצורך פסיכולוגי עמוק יותר. אנו עדים לתפיסת התורה של הצורך בדבקות בקרקע המשפחתית והשבטית. סוד רגש השייכות לארץ ישראל לא יתבצע על ידי בעלות מופשטת של מינהל מקרקעי ישראל (בלבד), אלא בכך שלכל אחד יש קרקע פרטית אליה הוא קשור, ואותה יוריש, בבוא היום, לילדיו.
הקשר לארץ איננו וירטואלי כמו הקשר לכסף שיכול להיות נתון בזיכרונו של מחשב הבנק (מי שמחזיק מטילי זהב בבית, שיצביע. כן, אני יודע שהיום המשקיעים קונים זהב. אני אינני משקיע). הקשר לקרקע צריך להיות מוחשי. ממשי. אדם ללא קרקע עלול לחוש בתלישות ובניכור - רגשות מסוכנים כשמודבר בשכבה שלימה ורחבה של אנשים.
"לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ"
כל שבט משבטי ישראל קיבל נחלה בארץ יחסית לגודלו. כלומר, בסופו של דבר כל אדם, כל משפחה, קיבל שטח אדמה בגודל דומה. כשמדובר בחלוקת המשאבים הלאומיים, צריכה להיות חלוקה הוגנת ושוויונית. משאבי היסוד חייבים להיחלק בשווה לאזרחים. לא צריך לרכוש את מניית הזהב. התורה מכוונת לכך שלכל אזרח תהיה מניית יסוד במשאבי הקרקע של המדינה.
כמובן שבתקופת ההתנחלות בארץ היה מדובר על מבנה משפחתי-שבטי שאִפשר את השמירה על הירושה המשפחתית לדורי-דורות. אך, גם במציאות השונה של היום, העיקרון הכלכלי-חברתי הזה חייב להישמר. זכויות היסוד במשאבי המדינה שייכות לכולם.
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם"
צריך לדאוג למחוסרי הדיור. הפרשה מפרטת שני סוגים של מחוסרי דיור, משני קצוות המנעד החברתי: הקצה העליון הוא "הלוויים" אותו שבט של אנשי הרוח של עם ישראל, שלא השתתפו באופן פעיל ב"משחק החיים", ופרנסתם נשענה על התרומות והמעשרות של בני ישראל.
התלישות המכוונת הזאת נגעה גם לשאלת הדיור. הם לא קיבלו נחלה בארץ ישראל. לעומת זאת, התורה מצווה על בני ישראל לבנות מעין "ערי לוויים", ולהפריש מהנחלה שלהם מגרשים לטובתם.
מדוע צריך את התהליך המפותל הזה? מדוע צריכים בני ישראל להפריש שטחים לטובת הלוויים, והם לא מקבלים שטחים ישירות, כמו שאר השבטים? אולי ניתן ללמוד מכאן עיקרון לדורות של מחויבות מצד בעלי הקרקעות, אלה שיש להם שורש ואחיזה בקרקע, להגביל את תאוות הרכוש שלהם, ולדעת להפריש משלהם לטובת אלה שאין להם. במקרה זה - לאלה התורמים להם בתחום הרוח, ועקב כך הם נעדרי אמצעי מחייה נורמטיביים. התורה מצווה דווקא על העם להפריש משלו. יש כאן לימוד לדורות על החובה החברתית להבטיח את הדבקות בקרקע לאלה שלא נמצאים "בעולם העסקים והעשייה".
"וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּוֹאֵל"
בקצה השני של המנעד נמצאים השוליים החברתיים. במקרה של התורה מדובר ברוצחים בשגגה, אלה
הנמלטים על נפשם מאימת ידם הארוכה של גואלי הדם:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּוֹאֵל, וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (פרק ל"ה, פסוק י"א).
כאן מצווה העם להפריש ערי מקלט למאוימים, לאלה הנסים על נפשם. כל אחד צריך מקום מוגן על פני האדמה, וחובתה האנושית של החברה היא לוותר משל עצמה, ולהבטיח את המרחב המוגן והבטוח לכל ילוד אישה.
לפנייה לכתב/ת 
