עו"סית + בעל מורה + 1 ומינוס שלא נסגר

נעים להכיר - רקפת וזהר לרר. זוג צעיר פלוס ילד אחד, מתגוררים בקריית חיים. שנינו בעלי תארים אקדמאים. שנינו עובדים. בעלי משרת במילואים כחובש קרבי ובזמנו הפנוי מתנדב במשמר האזרחי. הוא מורה. אני עובדת סוציאלית רחמנא ליצלן. שני מקצועות שנחשבים בזויים במדינה שלנו. זו כנראה הסיבה שאנחנו מתקשים כל כך לחיות פה.

כיוון ששנינו בחרנו במקצועות חברתיים, המשכורות שלנו בזויות לחלוטין ולא מספיקות כדי לכלכל משפחה קטנה בת שלוש נפשות. המחשבה על ילד נוסף מעוררת אימה - האמנם נצליח להאכיל ולטפח שני ילדים?

גולשים, מומחים ומשפחות ממעמד הביניים כותבים - בערוץ הדעות

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

כבני המעמד המוגדר "מעמד הביניים" אנו משלמים מחיר יקר ביותר. לא מקבלים סיוע במימון גן פרטי לילד משום ששנינו עובדים (מישהו מתחשב במשכורות או ביוקר המחיה?), לא מקבלים מלגות ללימודים (מאותה סיבה) ולא מקבלים הטבות במשכנתא. דירה בחיפה במחיר שנוכל לעמוד בו (נמוך בצורה מגוחכת) לא הצלחנו למצוא ונאלצנו לקנות דירה קטנה בקומה שלישית (ללא מעלית) בקריית חיים תוך שאנו מתחייבים לשלם עליה במשך שנים רבות וארוכות.

בינתיים, אנחנו משלמים מדי חודש רק את הריבית. סיכוי אפסי לעבור לדירה באזור האהוב עלינו יותר או לממש את החלום שלנו ולגור בבית פרטי עם גינה, כי למרות שאנחנו משרתים בצבא, לומדים, מתנדבים, עובדים ותורמים, איש אינו רואה אותנו באמת.

כשהגשנו בקשה למשכנתאות או לחילופין, למלגות, נשאלנו כמה אחים ואחיות יש לנו (ככל שמספר האחים גדול יותר, כך הסיוע ממשרד הבינוי והשיכון או הסיוע מהאוניברסיטאות גדול יותר) והתבקשנו להציג תלושי שכר של ההורים. האם המדינה מצפה מהורים לממן את ילדיהם גם כשאלו בשנות ה-20 וה-30 לחייהם? ומה עושים אותם זוגות, כמונו, שאין להם עזרה כלכלית מההורים כי גם להורים אין?

וכך נאלצנו לוותר על סיוע במשכנתא ולדחות שוב ושוב את הלימודים. כשבעלי נוסע למילואים, הוא נאלץ לשלם מכספו את הנסיעות מקריית חיים לצאלים כי המדינה לא מחזירה נסיעות ברכב לחיילי מילואים והוא לא יכול לנסוע בתחבורה ציבורית, להגיע בשעה היעודה ולסחוב איתו את כל הציוד שהוא נאלץ לרכוש בעצמו כי הצבא לא מספק את כל הציוד הנדרש.

חיים בקושי בקריית חיים. משפחת לרר

כשבני נולד, לפני כשנה וחצי, נאלצתי לחזור לעבודה לאחר ארבעה חודשים (למרות שמשרד הבריאות ממליץ על הנקה מלאה למשך חצי שנה לפחות) משום שלא יכולתי לאפשר לעצמי כלכלית לשבת בבית ולא להכניס כסף. חופשת הלידה בארץ היא בת 14 שבועות בלבד, אחת המזלזלות באמהות בעולם המערבי. ומי שאין לה כסף, כמוני, חייבת לחזור לעבודה.

מזל שיש סבתא מדהימה

ומה עושים עם הרך הנולד? מעסיקים מטפלת או שולחים את העולל בכאב לב למעון יום, עוד הוצאה לא מבוטלת כלל. למזלנו, לילד שלנו יש סבתא מדהימה שלקחה עליה את התפקיד. ומה אם לא היתה יכולה לעשות זאת? היינו נאלצים לשלוח ילד בן ארבעה חודשים למעון. המחשבה הזו שוברת את לבי. לא כך חלמתי לגדל פה ילדים.

משרד התמ"ת מעניק סיוע כלכלי למימון מעונות יום להורים עובדים. הבעיה היא שהסיוע ניתן רק להורים המרוויחים יחד כ-5,000 שקלים. אם מרוויחים קצת יותר, אין סיוע. המשמעות - צריך להיות ממש רעב ללחם כדי לקבל סיוע במימון גן לילד.

אנו מקבלים מדי חודש קצבת ילדים מהמוסד לביטוח הלאומי בסך 169 שקלים, סכום מגוחך לכל הדעות. סכום זה אינו מספיק אפילו לסימילאק ולחיתולים. אז אלה אנחנו. זוג צעיר עם ילד אחד שנאבק כל חודש לעמוד בעול התשלומים הכבד שעולה לא פעם על המשכורות שלנו. מדי פעם מרשים לעצמנו לחלום על בית פרטי עם גינה, אבל מיד נוזפים בעצמנו ומזכירים לעצמנו את המציאות בה אנחנו חיים. בעלי עובד יותר ויותר שעות עבור אותה משכורת ולא פעם נאלץ להגיע הביתה לאחר שהילד כבר ישן.

על בילויים כמעט אין מה לדבר. לא נוסעים לנופש (כי אין כסף וכי אי אפשר לוותר על יום עבודה), לא הולכים לקולנוע או להצגה טובה, לא קונים יותר מדי בגדים, דוחים טיפולי שיניים, משווים ללא הרף מחירים בסופרמרקט. והכי קשה - לא מצליחים לפתוח חיסכון לילד, כדי שיהיה לו משהו בעתיד. מעניין מה המדינה מצפה שהוא יעשה כשיבוא יום והוא ייאלץ לענות על שאלונים לסיוע למשכנתא או מלגות ויידחה על הסף כי "הורים אמורים לסייע לילדיהם".

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i