עשור לפיגוע במסעדת סבארו: "זה מלווה כל הזמן"

שבואל סחיווסחורדר לא יזהה היום את צומת הרחובות קינג ג'ורג' ויפו בירושלים. במקום השלט הירוק של רשת המזון האיטלקי שקידם את פניו שם באוגוסט 2001, ניצב שם כעת בית קפה. הרחוב הומה אדם, ורכבת קלה - מי היה מאמין - חוצה אותו בסערה. רק שלט הזיכרון ועליו שמות 15 הנרצחים שהצטרפו כאן לרשימה המתארכת של קורבנות אינתיפאדת אל-אקצה מזכיר שפעם הכל היה שונה.

אבל שבואל לא צריך שלט. הוא לא צריך גם את מסעדת סבארו שנכחדה מהנוף של פינת הרחובות ההיא, כדי לזכור את הרגע שבו נקטפו ממנו, והוא בן 17 בלבד, הוריו מרדכי וצירה, ושלושה מאחיו ואחיותיו - חמדה, יצחק ורעיה. המשפחה ההולנדית הגיעה לירושלים ליום של כיף, אבל כשמחבל מתאבד מג'נין בחר להתפוצץ בסבארו עם מטען חבלה שהכיל מסמרים רבים, הוא כמעט מחק אותה. בלחיצת כפתור אחת.

"אני עדיין במאבק הישרדות ובמאבק נפשי, ואני לא זקוק לימי שנה כדי לזכור", אמר היום סחיווסחורדר ל-ynet, במלאות עשור לאותו פיגוע, אחד הקטלניים והזכורים ביותר מהימים הנוראים ההם. "זה מלווה אותי כל הזמן. אני כמו חיה פצועה. לא הייתה ברירה, אלא להמשיך לחיות, אבל אני תמיד דרוך כמו קפיץ. אין שקט או מרגוע. יש לי גם הרבה עצב על כך שמי שעשה את זה הוא בסופו של דבר בן אנוש. אלוהים לא אחראי על הרע והטוב. זו בחירה של בני האדם".

ירושלמים שהסתובבו היום בפינת הרחובות ההיא לא ידעו שחלף כבר עשור מאז הפיגוע, שבו גם נפצעו 132 בני אדם. "הימים של הפיגועים הם זיכרון רחוק מאוד", אמרו לנו רבים מהעוברים והשבים שם, "היום אנחנו כבר לא מפחדים". סחיווסחורדר, שנאבק לאחרונה בכנסת על זכויותיהם של יתומים ששכלו את שני הוריהם בפעולות איבה וזכה להישגים במאבקו זה, מרגיש שהציבור הישראלי שכח את הרוגי השנים ההן: "החברה הישראלית בפוסט-טראומה לאומית, ולכן העדיפה להדחיק את זה, אבל במשפחה שלנו המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים".

נפצעה, החלימה, התחתנה: "אולי טוב שהדחקנו"

לדברי סחיווסחורדר, החברה הישראלית צריכה לעשות יותר כדי להנציח את קורבנותיה, ולא להתעסק ב"הדחקה", כדבריו, בדמות טקסי זיכרון אלטרנטיביים להרוגים הפלסטינים, כמו אלה שהתקיימו ביום הזיכרון האחרון בתל-אביב. הוא גם שומע - כמו כולם - את שמו של מוסטפה ברגותי, פעיל חמאס שתכנן את הפיגוע, מוזכר כמי שעשוי להשתחרר מהכלא במסגרת עסקה להשבת החייל החטוף גלעד שליט.

"אסור להשיב חי אף אסיר פלסטיני שנידון למאסר עולם בישראל, כי זה מסכן את חיילי צה"ל ויכול לגרום למצב של גלעד שליט נוסף. גם אני רוצה לראות כמו כולם את גלעד שליט בבית, וזה נשא שמעסיק ומטריד אותי מאוד".

עבור שירה כהן, יום העשור לפיגוע הוא דווקא תאריך משמעותי. היא הייתה בת 15 כשהגיעה לאכול פיצה עם שתי חברות במסעדת סבארו. עם שברים ברגליים ובכף היד ופגיעות רבות של רסיסים בכל חלקי גופה, היא נדרשה לתהליך ארוך של שיקום. "כל שנה היא סוג של ניצחון. בימי השיקום, כשלא יכולתי ללכת, החלום שלי היה לקפוץ כמה שנים קדימה ולראות

שהכל חוזר להיות נורמלי", אומרת שירה, היום אשה נשואה ואם לילדה, המתגוררת ביישוב שומריה שבדרום.

"עשר שנים אחרי, אני מרגישה שבחרתי לחזור לחיים ושהצלחתי לזכות בנורמליות", היא אומרת. "במשך שנים הדחקתי את הפחד שנוצר מהתחושה שהחיים שלך יכולים להיגמר בכל רגע ושזה יכול קרות שוב, אבל היום ההתמודדות היא בוגרת יותר, כלומר - יש הכרה בפחד ובחירה להתמודד ולחיות איתו". כמו סחיווסחורדר, היא חושבת שהציבור הישראלי עבר תהליך אחר, ואולי טוב שכך: "יש לי תחושה שתקופת הפיגועים הגדולה הודחקה בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, כי היה לנו קשה להתמודד עם הפחד. אולי זו בעצם בחירה בריאה, בחירה להמשיך את החיים".