שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: EPA
    אוכלת סושי, מעשנת נרגילה
    יש לי אחלה עבודה, משכורת ברוטו מכובדת. אני תל-אביבית טיפוסית, באמצע, במעמד הביניים, אבל מגיע לי קצת יותר. לא ביקשתי חינם, רק לא רוצה להיות עבד ורוצה שהוריי יזדקנו בכבוד
    אני מודה, כן, אני מודה שאני אוכלת סושי, אני מודה שאני מעשנת נרגילה, אני מודה שאני יוצאת לפחות פעמיים בשבוע, אני מודה שאני מזמינה מקומות במסעדה לפני שאני יוצאת, אני מודה שאני גרה במרכז תל-אביב בדירה נחמדה עם שותפה, אני מודה שיש לי כבלים ואינטרנט, אני מודה שיש לי מחשב נייד וסמארטפון, אני מודה שאני אף פעם לא מוותרת על החופשה השנתית שלי, אני מודה שאני תל-אביבית טיפוסית ואני מודה שאני לא חושבת שזה חטא. אני מודה שמהצד יהיה מי שיגיד שיש לי חיים די טובים.

     

    גולשים, מומחים ופעילי שטח כותבים - בערוץ הדעות

    מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

    מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

     

    אני מודה שיש לי אחלה עבודה, משכורת ברוטו מכובדת ושבחרתי נכון ללמוד מחשבים. אני מודה שהיה לי מאוד מאוד קשה להגיע לאיפה שאני, שאנשים טובי לב עזרו לי המון, שנלחמתי ללמוד יחד עם עבודה במשרה מלאה, אני מודה שלא קיבלתי מתנות חינם, אני מודה שהלכתי ללמוד בשכר לימוד אוניברסיטאי, כי לא היה לי כסף למקום פרטי, אני מודה שוויתרתי על קריירת מחול כי לא היה בזה כסף, אני מודה שבחרתי לדחות את הטיול הגדול רק כדי ללמוד, אני מודה ששנות העשרים שלי היו קשות. 

     

    לקראת שנות השלושים הבנתי שאני עבד בעצם, כשנסעתי לחו"ל, התעוררתי מתרדמת החיים והבנתי שמה שקורה פה לא בסדר, הבנתי שאם אני אעשה רילוקשיין יהיה לי הרבה יותר קל בחיים, שהעבודה יכולה להיות מתגמלת יותר, שאוכל לחסוך יותר לפנסיה, הייתי עוזרת להורים יותר, הייתי יוצאת ליותר חופשות והייתי יכולה לגור בדירה משלי (אחרי גיל 30 הגיע הזמן, לא?). אני גם מודה שיש לי חבר שגר במיאמי, מרוויח כמוני ורמת החיים שלו הרבה יותר טובה משלי וזה צובט, מודה שרציתי לעבור לגור שם, אני חושבת על זה כל יום ואני מודה שבסוף אני בוחרת להישאר פה.

     

    בסך הכל התמזל מזלי, אני מודה שאני אחת ממעמד הבינייים, יש אנשים במעמד נמוך משלי, וברור שיש אנשים במעמד גבוה משלי. אני באמצע ואני מודה שתמיד אני רוצה להגיע גבוה יותר. אני מודה שאני חושבת שמגיע לי קצת יותר, שהייתי בצבא, שתרמתי את חלקי, שאני משלמת מס הכנסה מגיל 20, אני מודה שאני רוצה חיים טיפ טיפה יותר טובים.

     

    אני מודה שאני לא חושבת רק על עצמי, יש לי משפחה וחברים ורובם בני מעמד הביניים, מצבי אמנם נחמד, וכן - אני יכולה להוריד את רמת החיים, אבל למה? אסור לי לאכול סושי? אסור לי לעשן נרגילה? למה אסור לי ליהנות מהחיים? אני מודה שאני רוצה יותר מהחיים, אני חושבת שאם למדתי כל כך הרבה ואני הרי מרוויחה יפה, אין סיבה שאחיה ברמת חיים נמוכה יותר מבכל עיר מערבית אחרת.

     

    לא ביקשתי חינם, לא רוצה מתנות, רק רוצה שהנטל יתחלק יותר, לא רוצה לשלם כל כך הרבה מיסים, רוצה שההורים שלי יזדקנו בכבוד מבלי שאחשוב כמה כסף אני צריכה כדי לתמוך גם בהם. רוצה להרגיש את "ההצלחה שלי", הרי כולם אומרים שאני כל כך מוצלחת, איך זה שאני לא מרגישה את זה בכיס? אני מודה, אני רוצה קצת יותר ואני מודה שזה מגיע לכולנו!

     

    אודליה לאהג'ני, מנהלת ויועצת פיתוח עסקי לחברות שיווק אינטרנטי

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים