שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "דרוש לחשן": חגי ליניק בטקסט חריג ובשל
    ברומן "דרוש לחשן", צועד ליניק על זיכרונותיו ומשתמש בהם כיתדות לטיפוס על הרים גבוהים יותר, שעוברים מהיישוב הקטן אל אירופה הגדולה, וחורגים מהשכול המשפחתי ללאומי

    הטור האישי שפרסם חגי ליניק, מחבר הספר "דרוש לחשן", באתר של "הספריה החדשה", נפתח בפסקה הבאה: "אדם הולך על זיכרונותיו, הם הנעליים שלו, אמר אבות ישורון. ואני לא רק הולך במישור, אני מטפס. הזיכרון מוליך אותי למחוזות נוספים. עובדה, אני זוכר". ואכן, ברומן השלישי שלו, צועד ליניק על זיכרונותיו ומשתמש בהם כיתדות לטיפוס על הרים גבוהים יותר; הרים החורגים מן הפרטי אל הקולקטיב, מן היישוב הקטן אל אירופה הגדולה, מהשכול המשפחתי ללאומי. את הטריוויאליות של עובדת זיכרונו הוא אורז כצידה לדרך ומזין באמצעותה את הפרוזה העצורה והמתאפקת שלו.

     

    פרוזה עצורה ומתאפקת (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    פרוזה עצורה ומתאפקת (עטיפת הספר)

     

    ב"דרוש לחשן" אנו פוגשים שתי דמויות מרכזיות: זוג הורים שכולים, שבנם הבכור, זוהר, נהרג במהלך שירותו הצבאי. מן העבר האחד, נחמיה האב, המבקש לעקור את כל שיניו ולהתקין חדשות במקומן, ובפה מדמם הוא מתכנן את נצחונו המזהיר בבחירות לראשות המועצה המקומית. מן העבר השני ניצבת שותקת האם מירה. ישובה מרבית שעות היום (פרט לסופי-השבוע, כשמגיעים שאר הילדים) במרפסת, מבטה פונה לעבר תחנת האוטובוס שבנה לא ירד בה עוד. מסביבם יש חיים, שטיבם משתנה, אך למעשה הם אינם חשובים כלל. גם כלבה ממזרית ונבונה אחת יש ברומן וליניק, בחכמה רבה, מאדיר את מעמדה אם נרצה, רק מתוקף כלביותה המוחלטת, שכל סממן וקישור אנושי נעדר ממנה.

     

    נחמיה ומירה עטופים לאורך הרומן כולו בשכול, בשתיקה ובעשן סיגריות. לכאורה, מדובר בשתי דמויות מנוגדות שתהום נפערה ביניהן לאחר מות הבן. הווייתה של מירה התכווצה לכדי ישות מזערית ששותקת, מתבוננת ומעשנת. נחמיה, לעומת-זאת, מבצע פעולות פרט לעישון: הוא משוחח עם אנשים, עובד כבנאי ומתכנן אסטרטגיות פוליטיות, הנשענות בין היתר על נבירה בפצע הכואב של השכול. השניים אינם משוחחים זה עם זו; הניתוק כמעט מוחלט ורק תודעת הדמויות מספרת לנו על המתרחש בפנים ועל חוסר היכולת המתסכל לבנות מההריסות את הגשר לאינטימיות מחודשת.

     

    עשן, דם, שתיקה

    אך השניים מנוגדים רק לכאורה. דבר-מה עמוק יותר מקשר ביניהם ומצביע על הדומות בין היהודי ששירת בצבא האדום המנצח במלחמת העולם השנייה, לבין הגרמנייה שאינה יהודייה, אשר הולידה שישה בנים לתפארת מדינת ישראל, אליה עקרה מאירופה. נחמיה ומירה (לשעבר נורמה) מתכלים. גופם מתבלה והם מתפוררים, כל אחד על פי דרכו.

     

    מירה החריפה, נצר לשושלת נשים עצמאיות ומשולחות רסן, מצטמצמת וקמלה לכדי אישה המבצעת את פעולותיה במכניות מדכאת ומטרידה. נחמיה, המדמם מהשורה הראשונה של הרומן, מתפרק ככל שכוונותיו לבצע תיקון דרך עיצוב מחודש של העצמי - הולכות ומתגברות. שניהם נותרו בחיים בעוד בנם נהרג, ועל שניהם מוטלת המשימה הכבדה מנשוא: להמשיך לחיות. כמו הטריוויאליות של עובדת הזיכרון, שציין ליניק בטורו, כך גם עובדת החיים הברורה-מאליה הופכת ברומן למסע טיפוס מתיש ומרוקן, ושניהם צועדים בדרכים שונות, ואינם מגשרים על הפערים שנוצרו.

     

    "דרוש לחשן" מבוסס על זיכרונותיו של ליניק, אך לא רק. הם מהווים בסיס לסיפור מסועף המכיל בתוכו לא רק את שואת היהודים, אלא גם את עוולות הנשים הגרמניות שנאנסו על-ידי המנצחים; לא רק את סיפור השכול הפרטי של נחמיה ומירה, אלא את סיפורו של השכול הלאומי והאופן בו נעשה בו שימוש עבור הקולקטיב. באמצעות שילוב דמויות גרוטסקיות ומוטיבים של הקצנה בכלל, חזרות מונוטוניות על אלמנטים מרכזיים (עשן, דם, שתיקה) ושימת דגש על הקונקרטי, העובדות היבשות והשגרה המעיקה, משרטט ליניק דיוקן סדוק של השכול.

     

    נוכח העיצוב המסוים בו בחר ליניק, יכול היה הרומן לגלוש לגרוטסקה אלימה ועקרה מפיוטיות. לא כך הדבר ב"דרוש לחשן", שכן הפרוזה מאופקת, חפה מהתלהמות ו"זיקוקי דינור". הכל נמסר לנו בלחש, במעין רוגע מטריד, בסטטיות שמקבלת את כוחה מתוקף הדינאמיות המאיימת לפרוץ החוצה. נפתולי התודעה הגועשים בשל הפצע המדמם, עומדים בניגוד חד לקיבעון והמונוטוניות של הממשות הפיזית.

     

    גם היחסים בין הילדים להורים (בהווה ובעבר, כפי שאנו עדים אליהם באמצעות חזרה על אירועים שקדמו לנפילת הבן הבכור) ניצבים באותו מרחב בעייתי, בו השתיקה רבה על הנאמר, וכאשר הדיבור מתקיים הוא תמיד טעון במשקעים קדומים יותר.

     

    שכול משורטט היטב

    הפצעים, הטראומות, הכאב – הם האבנים אשר באמצעותם בונה ליניק את הסיפור. הוא יוצר גיחוך, משתמש באירוניה, נעזר בדימויים ומטפורות, שלעתים זרים למרקם העדין והשברירי כל כך של מבנה השכול שהוא משרטט, אך פעמים רבות הם מזניקים את הפרוזה ומעניקים איזו תנופה פיוטית לקשיחות של היסודות.

     

    באופן מפתיע, ליניק מצליח להימנע מנבירה נרקיסיסטית ב"אני" ומציג לקוראים את הקרביים

    על מגש של כסף, את הפצע המדמם של משפחה המכילה את המורכבות הבעייתית כל כך של עובדת חיינו בישראל, בעבר ובהווה. העצמי לעד יהיה קולקטיבי, המטען הפרטי - לאומי וכן הלאה. ליניק אינו מוותר על הפרובלמטיקה הזו והוא מניח אותה כחוט מקשר בין כל האפיזודות ברומן, תוך שהוא לוחש (לעתים בזעם) את הנפש הפצועה של דמויותיו.

     

    במקביל לפרסום "דרוש לחשן", ראה אור ב"הספריה החדשה", ספרו של דויד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן". שני הספרים עוסקים בהתמודדות ההורים עם השכול ועול החיים הכבד מנשוא. אך בעוד השפה אצל גרוסמן שבורה ומקרטעת (על אף הליריות והעושר הסגנוני) ובאמצעותה מנכיח הסופר את אובדן כל יכולת מצד ההורים להגיע לכדי השלמה והבנה, אצל ליניק מתרחש מהלך אחר. השפה כאן שלמה מאוד, היא מתרגמת ומוציאה לפועל, חריפה ומוחלטת.

     

    אולם, וזהו אחד ההישגים המרשימים של ליניק לדעתי, היא נתונה כל העת במרחב של שתיקה. האובדן בולע את השפה לחלוטין ומותיר את התודעה לקיים מונולוגים פנימיים, שרובם אינם מוצאים את ביטויים בבת קול. אנו שומעים את השתיקה, את עשן הסיגריות, את השכול המכווץ, אך הדיבור כמעט ואינו קיים. השפה הופכת פנימית, מסתגרת בעצמה, בלתי תקשורתית.

     

    "דרוש לחשן" הוא רומן מקורי ומעניין, בו מתגלה ליניק כווירטואוז של שקט (ולחישה). לא פעם הוא מועד במהלך הטיפוס ומפריז באנלוגיות, מטפורות וניסוחים שאינם תואמים את הקצב המדוד ואת הפסיעות העדינות על השביל המדמם שסלל. אך מקרים אלו אינם ממעיטים מהעוצמה הרבה של הטקסט הספרותי החריג והבשל שכתב ליניק, והפרוזה המאופקת שלו, שאינה חושפת את ערוותה לרווחה ודורשת מהקוראים קשב אחר, נצרבת ואינה מרפה.

     

    "דרוש לחשן", מאת חגי ליניק. הוצאת הסיפריה החדשה. 265 עמ'

     

    רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים ? היכנסו לכאן!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליניק. פרוזה צורבת שאינה מרפה
    צילום: רעות גלעד
    מומלצים