שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "אני והזילבר": אני פשוט צופה

    סרטו של רועי זילבר שבמרכזו יחסיו עם אביו, הזמר אריאל זילבר, לא מצליח לקרב בין השניים או להסתיים בפתרון היחסים. אבל הוא דווקא כן מעניין, יפה ומוזיקלי מאוד

    הרגע שמראה באופן המזוקק ביותר את הדואליות שבדמותו של אריאל זילבר בסרט "אני והזילבר", מגיע כנראה כשהוא מתארח בדירת בנו, יוצר הסרט, רועי זילבר. האב, חבוש כיפה עליה רקום "אין עוד מלבדו", מניף פטיש וקובע מזוזה בעודו מפזם את להיט הרוקנ'רול "Summertime Blues" של אדי קוקרן.

     

     

    הדואליות הזאת, בין כוכב הפופ החילוני לחוזר בתשובה בעל הדעות הקיצוניות כל כך, תשוב לאורך הסרט. שוב ושוב יתעד אותו בנו אומר "שוב טעיתי. למה אני כל הזמן טועה?", בין אם מדובר בראיון הזוי לעיתון או חרטה על לחיצת יד לאישה שמכירה אותו מילדותו. לאורך הסרט נפרשת בפנינו אישיות סבוכה, ובעיקר מעוררת חמלה, של איש מוכשר מוזיקלית אך חסר כישורי תקשורת בין אישית.


    אריאל ורועי זילבר. לא להיות בן של. רוצה להיות בן (צילום: עמנואל זילבר) 

     

    ב-45 השנים שזילבר האב נמצא באור הזרקורים, שמענו הרבה עליו וממנו. אבל בסרט "אני והזילבר" ששודר אמש (ד') ביס דוקו, זכינו להצצה מזווית קצת אחרת, של הבן הבכור על האב הכשרוני, הבעייתי, הרחוק והמרוחק, אך האוהב, בדרכו שלו.

     

    קללה משפחתית

    רועי זילבר קורא למוזיקה "הקללה של הזילברים". כמי שהתנסה בעצמו במיני-קריירה של מוזיקאי, אבל החליט לעבור לקולנוע במקום, הוא בוחן את השושלת המקוללת הזאת, שהחלה עם סבתו, הזמרת המצליחה ברכה צפירה, יתומה שניצלה בזכות המוזיקה, שעשתה חיל בחו"ל אבל הזניחה את בנה הצעיר וככל הנראה דחפה את בתה הבכורה, זמרת האופרה נעמה נרדי, לאבדון.


    אריאל זילבר, אז והיום (צילום: גיל יוחנן, ארכיון ידיעות)

     

    זילבר הצעיר נוטל מצלמה ואת אביו, לו הוא ממעט לקרוא "אבא" ומתייסר בשל כך, ויחד הם נוסעים להשתטח על קברי צדיקים כדי למצוא לו זיווג, או לקיבוץ גן שמואל. שם בחדר האוכל הופקד אריאל בהיותו בן ארבע, בעוד הוריו מנופפים לו לשלום מחלון המכונית.

     

    הוא חוזר ואומר איזה מזל היה לו שנשלח לקיבוץ במקום לגדול בבית, אבל לא צריך להיות פסיכולוגיסט גדול כדי למתוח קו בין אופן גידולו לבדידות הנוראה שהוא סוחב איתו, ככל הנראה עד היום. האמונה העזה באלוהים וההזדהות עם מגזרים מסוימים לא העניקה לו תחושת שייכות.

     

    בודד, מנותק, פוגע, פגיע

    זילבר, שנדמה על פי קטעי הארכיון כמי שבילה את שנות ה-70 לבוש חולצות פסים, היה גבר לא קל. סיפור קשה שנותר סתום לאורך הסרט הוא הזיכרון הראשון שיש לבנו ממנו: רועי משחזר בפני אמו מאירה איך צפה באביו דוחף ומפיל אותה לרצפה. היא מהנהנת. "הדבר היחיד היציב אצלי הוא מוזיקה", סיפר בראיון לערוץ 1 מאותן שנים, שנכלל בסרט. בנו מוסיף לכך פרשנות: "עצוב לראות שמאחורי כל ההצלחה והקריירה חי לו איש בודד, מנותק, פוגע ופגיע, שכל מה שרצה היה פשוט שקט נפשי".


    זילבר. למה אני כל הזמן טועה? (צילום: דודי ועקנין) 

     

    לקראת סוף הסרט, כשהזמר מנסה להתקרב לבנו בדרך היחידה שהוא מכיר, דרך המוזיקה, הוא מציג בפניו את השיר "מדברים", אותו כתב בשבילו, ושקיווה שיקליטו כדואט. "שנים כיביתי את אש ילדותך. איך לא העזת?", הוא כתב שם, ואז שואל את בנו, "למה לא כעסת, למה לא אמרת 'לך קיבינימט, אבא?'". הבן לא משיב.


    ברכה צפירה ואריאל זילבר, בילדותו. ככל הנראה הזניחה את בנה

     

    הדיאלוג בין השניים לעתים קשה ולעתים מצחיק. כשהאב מתפלל שבנו ימצא זיווג, הוא שואל אותו בן כמה הוא. "אתה לא יודע?", שואל הבן כלא מאמין. "רק הוא יודע", עונה זילבר ומצביע למרומים. כשהבן כועס על הראיון העיתונאי בו השווה אביו את החיילים לנאצים, עונה לו זילבר "לא אבוד לך לשנות את השם".

    גם הפסקול הבלתי נמנע של להיטיו של זילבר משולב יפה ולעתים יוצר ניגודים מוזרים, למשל בסצינה בה מתנגנת "אגדה יפנית", בעוד הזמר מתפלל מחוץ לבית בקיבוץ שבו גדל.

     

    קשה לומר אם הסרט עונה על כוונתו של רועי זילבר להתקרב לאביו, שלפי עדותו "הפך בלתי נסבל אחרי שחזר בתשובה והתחרפן". הוא לא מסתיים בפתרון גדול או תיקון שימחה את עוולות העבר, אלא בקטן, ביפה, במוזיקה שהשניים מנגנים יחד. "שנאתי להיות 'הבן של'. רציתי להיות סתם, בן", אומר זילבר ג'וניור. מי ייתן שגם יצליח בזה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אריאל זילבר. חסר כישורי תקשרות בין אישית
    צילום: עמנואל זילבר
    לאתר ההטבות
    מומלצים