הוא ידע שמבחינה רגשית, אני שבויה שלו
במהלך קשר בן ארבע שנים עם גבר נשוי נדרשתי להשתתף באורגיות עם נשים זרות - משהו שמעולם לא רציתי בו, אלא נכנעתי רק בעקבות מניפולציות, סחיטות רגשיות ואיומים בסגנון "אם לא תרצי לשתף פעולה, יש לי עוד כמה מועמדות שרק מחכות לקריאה ממני, זה שווה לך את הסיכון?"
תמצית הסיפור היא כזו: במשך ארבע השנים האחרונות ניהלתי מערכת יחסים רעילה ופוצעת עם אדם נשוי. מערכת היחסים הזו כבר כמעט מאחוריי. בעצם, מספיק מאחורי כדי להכיר במלוא כיעורה, אך לא מספיק מאחורי כדי להשתקם ממנה לגמרי. לאורך ארבע השנים האלה הייתי במצב של תלות רגשית מוחלטת בצד השני. התלות הזו עיוורה אותי וגרמה לי להתעלם מכך, שאני נמצאת שם בעיקר כדי למלא את צורכי הצד השני, למרות שהצרכים האלה באו על חשבון בריאותי הנפשית.
האדם שהייתי עמו בקשר בחר לראות את עצמו כקורבן של קשר נישואין חונק עם אשה שמרנית מאוד, גם מבחינה מינית. עליי הוא הטיל את התפקיד המפוקפק של מי שתגאל אותו מ"קורבנותו", במחיר כבד של ביטול עצמי.
ברמת המעשה, נדרשתי להשתתף באורגיות עם נשים זרות - משהו שמעולם לא רציתי בו, לא הסכמתי לו מבחירה, ונכנעתי בסופו של דבר רק כתוצאה משורה של מניפולציות, סחיטות רגשיות ואיומים בסגנון "אם לא תרצי לשתף פעולה, יש לי עוד כמה מועמדות שרק מחכות לקריאה ממני, זה שווה לך את הסיכון?". את השותפות לאורגיות הוא היה מכיר בצ'טים, ולאחר יום מודיע לי "מחר אנחנו נפגשים בצימר". כשהעזתי לסרב, היה חוסם אותי ומנתק את הקשר לחודשים, כדי ל"למד אותי לקח". כל ניתוק כזה שבר אותי לרסיסים.
תבע ממני לשדל נשים אחרות להצטרף אלינו
האיש, מצדו, ידע שמהבחינה הרגשית אני שבויה שלו, ומתח את החבל עוד ועוד. בשלב מסוים הוא כבר לא הסתפק בלאנוס אותי להשתתף באורגיות, בכוח הסחיטה הרגשית, אלא תבע ממני לשדל נשים אחרות להצטרף אלינו. היו מקרים שבהם הוא שידל אותי לשדר בעירום מלא או חלקי (בהתאם לדרישותיו, כמובן) בבלוגTV בתפוז, שזה מעין צ'ט ארוטי עם שידורי עירום בלייב, החל מעשר בלילה. לא רציתי לשדר, לא התחברתי לזה (לא משום שאני מתביישת בגופי, אלא משום שלא רציתי להיות חלק מההווי הפורנוגרפי), אבל נאלצתי להיכנע לו אחרי שהוא שוב הפעיל עלי סחיטה רגשית חזקה.
במקום להחזיר אותי הביתה הוא נטש אותי בתחנה חשוכה
אחד השיאים ההרסניים של הקשר היה המקרה שבו הוא צירף אותי אליו לנסיעת עבודה בתל אביב, ובמקום לבלות איתי לבד באינטימיות שכל כך אהבתי, הפך את הערב לסיוט שכלל נסיעה כמעט כפויה אל מישהי שהוא רצה לצרף אלינו לאורגיה. אורגיה בסוף לא יצאה מזה, כי היא העדיפה להיות איתו לבד ולא רצתה אותי שם, אבל במקום להחזיר אותי הביתה הוא נטש אותי בתחנה חשוכה, מוקפת בכפרים עוינים, בשיא הקור של ינואר, בלילה, כי הוא היה חייב לחזור הביתה לאשתו שחיכתה לו ולא היה לו זמן להחזיר אותי.
כאמור, זמן לבקר מועמדת לאורגיה היה לו בשפע. וכך עמדתי שם לבדי, כולי רועדת מקור ומפחד, ועצרתי טרמפים... למזלי, כעבור חצי שעה עצר לי נהג גרר מבוגר וסימפטי והסיע אותי הביתה בשלום. באותה מידה, זה היה עלול להיגמר אחרת והרבה יותר גרוע.
כבר כמה חודשים שהקשר החולני נותק, אך הסיוטים והתקפי הזעם מהווים עדיין מנת חלקי היום יומית. אני יודעת שרוב האנשים היו מטילים עליי אחריות מלאה לכך שהייתי בתוך הקשר. מבחינתם, כל מה שלא נעשה באיומי אקדח – נעשה "מבחירה". אבל אני – שורדת התעללות רגשית של ארבע שנים – כבר יודעת שיש דרכים רבות, מובהקות פחות, לרסק את רצונו של אדם אחר ולשלול ממנו את חירותו לבצע בחירה.
לעתים מתעורר בי הרצון לנקום, אולם הפחד מפני נקמתו מונע ממני לעשות זאת. הוא כבר איים עליי בעבר, שאם אחשוף את בגידותיו לאשתו או כל אדם אחר – יתקשר לאמי הקשישה והשמרנית, ויספר לה שבתה מנהלת מערכת יחסים עם גבר נשוי. עוד איים שיעשה לי אאוטינג במקום עבודתי. אלה סיכונים שאינני מוכנה לקחת, אבל הצורך לתבוע את עלבוני ולפצות את עצמי על ההתעללות, הסחיטה והרמיסה שחוויתי לא נעלם עם הזמן ואף לא נחלש.
האם הכאב הזה ייעלם אי פעם? או שמא עליי להסתפק, כמו שנוהגים לומר לאנשים שיצאו ממערכות יחסים לא בריאות, בכך שקיבלתי את עצמי בחזרה? ייתכן, ובכל זאת אני חשה שאין זה מספיק לי.
מה אעשה?
לפנייה לכתב/ת 
