שתף קטע נבחר
 

לתת פול גז בנמיביה

ציורי קיר, שפת נקישות, מפלי אפופה, כפרי ההימבה, מלריה, פיל, ילד. רם גלבוע מסכם שבועיים ברכב שטח במדבריות המדינה האפריקאית. חלק שני ואחרון

בסופו של דבר זה טיול מאורגן. יקר, לא שגרתי, עם יחסי ציבור שגורמים לך לשכוח שזה מה שהוא - אבל כמו שסלע גדול שקיבל שם יפה הוא עדיין סלע גדול, הסובארו דרייב הוא עדיין טיול מאורגן.

 

בתחילת המסע לא חשבתי שאוהב את זה. ראיתי מנכ"לים מדושני עונג, אנשי עסקים בעלי מוסר מפוקפק, עצמאים מלאי חשיבות עצמית, עיתונאים אוכלי חינם, פרימדונות וגידם. היום אני כבר רואה מנכ"לים מדושני עונג, אנשי עסקים בעלי מוסר מפוקפק, עצמאים מלאי חשיבות עצמית, עיתונאים אוכלי חינם, פרימדונות וגידם - אבל ממעמקי ליבי, אני מחבב את חלקם.

 

ענבר, הגידם עם התותבת, שלח לי אתגר: למצוא לו בדיחה על מצבו שהוא עדיין לא שמע. התחלתי קצת חלש - איזה משהו על "יד לבנים" - אבל אחר כך אמרתי לו שחסרה לי אהו"י, אז שייתן לי וו.

 

מדריכה מקומית מדברת עם מישהי בשפת נקישות. בתום ניתוח של הנקישות השונות אני מגיע למסקנה שהמשפט היחיד שאפשר להרכיב בשפה הזאת הוא “תראי, אני נוקשת בלשון".

אנחנו באתר טוויילפונטיין. המדריכה מספרת לנו, באנגלית, שאת ציורי הקיר – האמת, זאת הגזמה, חריטות הקיר - יצרו בני שבטי הבושמן לפני 6,000 שנה. יש שם ג'ירפות וקרנפים וטביעת רגל אנושית גדולה, שלדברי המדריכה היא החתימה של האמן המקורי. כן, בוהן גדולה הוא שם מאוד מוכר בזרם חריטות הקיר.


צילומים: רוני סופר, רמי זאבי

 

שוקי, צלם הטלוויזיה, אומר שבעיירה אופו תכננו לצלם את הפרק הרביעי בסדרת "מקס הזועם". הסרט לא הופק בסופו של דבר, אבל אפשר להבין את ההיגיון של סייר הלוקיישנים. בנות שבט ההימבה חשופות החזה מסתובבות כאן לצד דרום אפריקנים, סיירה לאונים, שחורים, לבנים, עובדים זרים סינים, פרים, חזירים, עיזים. כולם מציפים שוק שמדיף ריח תוסס של חיות נרקבות, וגולשים

 החוצה לבר שהוא לא יותר מדוכן מקורה וערום פרט לשולחן ביליארד מתקלף. בלב כל זה ניצבת תחנת דלק שמלאה בטנדרים של טויוטה, ואתה ממש מצפה לראות עליהם מקלעי 0.5.

 

לא רחוק יש בית ספר. אני כותב את הקטע הזה בעט שלוויתי מענבר החד־יד כי נתתי את שלי לאחד הילדים שיצאו ממנו לכיווננו. בערך 200 ילדים סיימו את הלימודים כשהשיירה שלנו חלפה, והם קפצו מסביבנו, רקדו, מחאו כפיים ושרו. כנראה זיהו אותי מבלייזר.

 

יצאתי החוצה, רצתי עם הילדים ולימדתי אותם לשיר "גלבוע בוֹמה־יֶה!" כמו ששרו למוחמד עלי לפני הקרב בזאיר מול ג'ורג' פורמן. היחצ"נית גלית הפעילה אותם כמו מד"צית בתנועה, ואני הבנתי שאפשר לזהות את אלה שיגיעו רחוק: כשכולם ביקשו חולצות, הם ביקשו עטים. יש בי מידה של ציניות כמו בכל אחד אחר, אבל התרגשתי כשנתתי את שלי. הילד הזה יגדל להיות משהו, או שהוא ימות מאיידס.

 

בשוק מפנה ענבר את תשומת ליבנו לבת הימבה שרלילה שמתהלכת עם חזייה. כל הקבוצה קונה ממנה עשרות צמידי "היא אומרת שזה זהב" בסכום כולל של 500 דולר מקומי, שהם 250 שקל. היא מחייכת והעיניים שלה נוצצות. נראה שעשינו לה את השנתית, ועכשיו היא תוכל לעבור מעיירת מקס הזועם לווילה בווינטוק.

 

עוד באותו לילה שדדו ואנסו וזרקו אותה בצד הדרך.

טוב, לא באמת אנסו אותה.

בעצם מה אני יודע.

 

אתר קמפינג על גדות מפלי אפופה. הבעלים הוא אדם לבן, קולונל לשעבר בכוחות המיוחדים של דרום אפריקה. אפשר להניח שהוא אחראי למותם של כמה וכמה נמיבים, והקולונל החליט לפצות את עצמו בחלקה שחולשת על אחד האתרים הכי יפים במדינה שנלחמה בו. הוא הקים באפופה פולז אתר לתפארת, עם מקלחות ושירות כביסה ובר אמיתי שממוקם על מרפסת עץ גבוהה שמשקיפה אל הנהר. לא דברים שאפשר לצפות להם בגבול הצפוני של נמיביה. 


 

 

פטריק הוא רסטפארי מקומי עם עיניים אדומות וראסטות ארוכות שהגה תוכנית לחיסול הביזנס של הקולונל: יום אחד הוא טיפס במדרגות שמובילות לבקתה של הקומנדאנט, והכריז בפניו רשמית שבכוונתו לפתוח מחנה מתחרה. הוא משחזר באוזני את המעמד הזה במהלך סיור מקיף באתר העתידי, שבהווה כולל שני עמודי עץ שתקועים קצת עקום באדמה, אבל פטריק מבטיח שהעמוד השלישי כבר בהכנה. בינתיים הוא מציע למכירה עצים למדורה שכבר קיבלנו חינם מהקולונל.

 

עוד לפני תחילת העבודה על העמודים שתל הרסטפארי המון גראס לאורך הנהר, שיהיה לאורחים לעתיד כמה שהם רק רוצים. אז אם אתם במפלי אפופה ומחפשים להתארגן, תחפשו את פטריק. הוא לא ייקח מכם כסף, אבל אתם יכולים לקנות ממנו עצים ואז להיפטר מהם כשהוא לא רואה; הוא בסך הכל רוצה להרוויח מספיק בשביל לטוס עם אחיו לג'מייקה. עד שזה יקרה, או שהקולונל ידאג לו, פטריק מציג שלט קטן שבו מפורטים בכתב ידו השירותים המגוונים שהוא מספק: טרקים, שחייה בנהר, תרגום, קפיצה עם קרוקודילים, סיורי ג'יפים וטיולים לכפרי ההימבה. רק מה, בחייאת, מחר.


 

ערב על מרפסת העץ מעל המפלים. השמש שוקעת עם הנהר, והאור מתעמעם על הגבעות הגדולות החשופות שמעבר לו. שם זה כבר אנגולה, מדינה שתרמה לעולם אינספור מחלות.

פחות מעשרה אחוזים מתושבי נמיביה מחוברים לאינטרנט שאין. לפעמים אין גם קליטה בסלולרי, וגם ככה הטלפון כבוי ואתה כל כך באפריקה שאין לך מושג איזה יום היום או רצון שיספרו לך. יש רק עצב שמחלחל בהדרגה, מכריז על עצמו בפתאומיות ומתגבש לצער על כך שיש רק תקופת חיים אחת וכל כך הרבה עולם, ואתה שואב עידוד בלתי מובן מהעובדה שבצפון נמיביה יש בחור בשם פטריק שמוכר קרשים למדורה.

 

ואז תופס אותי בזרוע אבי, שיש לו תוכנית לילית ב־103FM, ואומר לי לבוא איתו ולדבר על המצב במזרח התיכון עם צמד לבנוניות נוצריות שבמקרה נמצאות כאן.

 

אני לא רוצה, כי שכחתי שיש מצב במזרח התיכון. שכחתי שיש מזרח תיכון. אבל אני מכבד את אבי והולך איתו, ונחשו מה: הלבנוניות לא אוהבות אותנו, הדיון לא מתקדם לשום מקום, ואין להן פיתרון לסכסוך או אפילו תקווה.

 

ואז אתה כבר בכלל לא באפריקה.

 

אורנה דץ ושרון חזיז הן הסלבריטאיות האורחות של המסע הזה. אני לא בטוח מה עובר לכם בראש, אבל תשמעו: דץ מקסימה וחזיז ממש פצצה. לא שדץ נראית רע. נראה לי שהסתבכתי.

 

אנחנו אוכלים ארוחת ערב במפלי אפופה. הקבוצה יושבת סביב שני שולחנות ארוכים. דינה נעמדת בראש אחד מהם ומתחילה להגיד למי ששומע: גלעד שליט סוגר היום חמש שנים בשבי. היא מבקשת מאורנה ומשרון לשיר משהו, וכשהן נעמדות משתתקים גם היושבים בקצה השולחן השני, שאין להם מושג מה האירוע, ומנסים להקשיב. אפשר להיות ציני, אבל האמת היא שזה ביצוע חשוף ומכמיר של "יותר מזה אנחנו לא צריכים".

 

איזה שלוש פעמים צעקו מאחורה "לא שומעים!".


 

המלרון הזה מטורף. בחיי שאני רואה חבר עתידי בדירקטוריון של בנק לאומי משחק "אמת או חובה" ו"חבילה הגיעה". זה כל כך חי ואמיתי. אולי לא הייתי צריך לערבב את הכדור עם כל כך הרבה אלכוהול וחיילים מהמחתרת הירוקה של פטריק, כי נראה לי שחצי מהקבוצה עוברת לשחק "פסיכיאטר". גם סמנכ"ל איתוראן והחבר'ה מרפא"ל. אחרים פשוט לא מצליחים להבין משחק שהיינו משחקים בכיתה ו'. תהרגו אותי, אין לי מושג איך חלק מהאנשים האלה השיגו 6,300 דולר.

 

בוקר באחד מכפרי ההימבה היותר מנותקים. אנחנו עומדים מחוץ למתחם, שש בקתות בוץ ודיר עיזים מגודרים במקלות, עד שהמדריכה המקומית ששודכה לנו תקבל אישור כניסה מראש הכפר הזקן. קוראים לה אניטה, בת שבט שהלכה ללמוד בבית ספר למורת רוחם של סביה. היא אכלה מעץ הדעת ומכסה את שדיה בחולצת טי.

 

מגיע אישור כניסה, אבל עדיין לא אישור צילום. אניטה מתדרכת אותנו: אל לנו לחצות את קו האש הקדושה שבכניסה לכפר. ממש אנאליים ההימבה האלה. אנחנו הולכים מסביב למדורה הכבויה, ומתקבלים בהתרגשות מצד הילדים ובהתעלמות סקרנית מצד הנשים. הגברים הבוגרים, פרט לזקן השבט, נמצאים במרעה.

 

הזקן מסביר, ואניטה מתרגמת, שבעזרת האש הקדושה הוא מדבר עם רוחותיהם של אבות הכפר. לא, אבל הדת שלנו הגיונית. חבטה עמומה קוטעת את דבריו של ראש הכפר: זאטוט הימבה נפל מעץ. הוא לא מתרגש, וחומי מסביר ש"זאת העונה שהם מבשילים". אנחנו ממהרים לתת לילד ממתק, מסבירים לו שצריך לפתוח את הניילון ומראים לו איך. אולי היינו צריכים להגיע גם עם מברשת ומשחת שיניים.

 

הילדון מחייך, ואני נזכר שההימבה יכולים לחסוך הון על קולגייט. נכון יש לכם ארבע שיניים תחתונות קדמיות? אז להם אין, או לפחות כבר אין. הם משייפים או עוקרים אותן כדי שיוכלו להגות את השפה שלהם ולזהות הימבה אחר בקלות, למרות שתאמינו לי, די קל לזהות הימבה. יש גם ריח חריף שמזכיר חינה מקולקלת בכל מקום שהם נמצאים בו. מקור הניחוח מורכב: חלקו עולה מצבע אדמדם שהבנות רוקחות מאבן חול, שומן ותבלינים, ומורחות על גופן ושיערן. החלק האחר של הריח הוא תוצאה של מחסור תמידי במקלחות.


 

פה אין הימבות שרלילות בחזייה. כולן חשופות חזה. נראה לי שאם אני פותח כאן סטודיו סי, תוך שנתיים אני מיליונר. אין מה לעשות: אחרי 40 שנה בלי חזייה, העסק לא נראה משהו. אומרים לי שהן מרוכזות יותר בהישרדות מאשר בגוף שלהן, ואני אומר שאין בעיה. נפתח להן גם חוג הישרדות, איגרוף תאילנדי, מה שירצו.

 

בנות ההימבה משודכות כבר בגיל שנתיים, לפעמים לגברים בוגרים. כולם מזדיינים עם כולם בצורה די חופשית עד הנישואים, שנערכים כשאבי החתן מרגיש שבנו הפך לגבר. אין כאן גיל בגרות, או טקס מיוחד שצריך לעבור. אתה מוסמך לגבר ברגע שעשית מספיק בשביל להצדיק את זה: הגנת על העדר מפני טורף, או שהברחת שודדים. אל תדאג, בצפון הקדמוני של נמיביה יהיו לך מספיק הזדמנויות להוכיח את עצמך.

 

חומי שואל את אחד מבני השבט מה הוא יעשה אם יחזור מהמרעה מוקדם מהצפוי וימצא את אשתו בזרועות גבר אחר. היליד מסתכל עליו במבט שמפגין חוסר שביעות רצון, ועונה: "זה לא טוב. רגע, הוא גם חלב לי את הפרות?".

 

היום התחיל שגרתי, ככל שיש שגרה ביבשת הזאת. הזרת שלי התנפחה קצת ורופאת המסע ניקזה לי אותה במחט, אבל אחרי העיכוב הקל הזה יצאנו לדרך. אחרי כמה מאות קילומטרים עצרו הרכב שלנו ושניים אחרים ליד קבוצת ילדים. אחד מהם, בערך בן 14, דילג לעברנו על רגל יחפה אחת כשהוא נושך את שפתו התחתונה. הילד הניף את הרגל השנייה, ושאל אם יש לנו משהו לשים על זה.

 

רוב כף הרגל שלו היתה סגולה. בעקב היה חור שנראה כאילו הוא מגיע עד הברך, מלא באדום וירוק ושחור. הודענו לו שיש לנו משהו יותר טוב בשבילו: רופאת ילדים אמיתית. זאת שלפני כמה שעות ניקזה לי את הזיהום בזרת. עלינו בקשר וביקשנו שהיא תגיע. עבדי, המדריך הראשי, עלה מולנו ואמר שהוא לא נותן לה אישור להסתובב. צחקנו, אבל הוא היה רציני.

 

בעצירה הבאה הכל מתפוצץ. הקבוצה נחלקת לשניים: כמה מאיתנו טוענים שהיינו מוכרחים לעצור בשביל הילד, וכמה מאיתנו חארות. החארות טוענים שאי אפשר להציל את כל הילדים באפריקה, למרות שאף אחד לא דרש מהם לדפוק על דלתות ברחבי נמיביה ולשאול אם יש כאן ילד חולה. האחרים מרגישים שהשיירה לא עצרה רק כדי שנספיק להגיע מוקדם למלון המפנק עם הבריכה אחרי ארבעה ימים של הגעה לילית לשטח עם חול.

 

עבדי מחליט לרכז את כולם ולהסביר למה החליט לא לעצור: הוא חשש שהילד רגיש לאנטיביוטיקה, או שאבא שלו יופיע מתוך הכלום עם חמולה חמושה במצ'טות, או שאולי הילד בכלל היה חלק ממארב מתוכנן, ושבכל מקרה, הוא לא היה בסכנת חיים. כל זה בלי לעשות פרסה של קילומטר בשביל לבחון את המצב במו עיניו.

 

אני חשבתי שהרגל הזאת בדרך לכריתה, אבל אני לא רופא. גם עבדי לא. מישהו אמר שהטיעונים שלו נשמעו כמו "יש איום איראני, אל תשאלו שאלות"; מישהו אחר ענה לו שזה לא מקרה פשוט של שחור ולבן. הסתכלתי על האצבע החבושה שלי, והבנתי שזה בדיוק זה. כך או כך, משם והלאה היה איתנו פיל בחדר.

 

אני מרגיש צורך מסוים להבהיר שמדובר בפיל מטאפורי.


 

הילד עם הרגל חזר אלינו שוב ושוב במהלך הימים הקרובים. הוא עלה לדיון בכל פעם שעצרנו לקנות תכשיטים זולים, או לתת לילדים ממתקים שיהרסו להם את השיניים ויגרמו להם לסוכרת ולנו להרגיש טוב עם עצמנו לדקה.

 

ניסיתי לעמוד על מידת הסכנה שבסיוע למקומיים. כולם אמרו שיכולנו לסייע בלי חשש, ביניהם שני שוטרים מקומיים שהסתכלו עלי כמו על פסיכופת כששאלתי אם זה בסדר לעצור ולטפל בילד. גם מבחן התוצאה הוכיח את זה: אבי מ־103FM, חובש בעברו, חבש את הילד. עד כמה שהצלחתי לברר, הוא לא נשחט במקום.

 

לקראת סוף המסע הזה תעשה השיירה שלנו מאות קילומטרים לא מתוכננים, בנהיגה לילית מסוכנת בפועל ולא בתיאוריה, כדי לסייע לקהילה כשהמצלמות עובדות. אבל כמו שאומר חומי, נגיע לזה מאוחר יותר. הערב אנחנו מאוד נהנים במלון המפנק.

 

נמיביה היא ארץ שסועת גדרות. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה קילומטרים מסורגים ותחומים בקפידה. חוות הציד הפרטיות, שבהן 2,200 יורו יקנו לכם את הזכות לצוד ג'ירפה, מחזיקות את החיות בפנים. שמורות הטבע משאירות את הציידים בחוץ.

 

בחלק הזה של אפריקה מאמינים שקרן קרנף טחונה היא בסיס לשיקויים רבי עוצמה, מה שמסביר את הפופולריות הגוברת של האתיאיזם בקרב אוכלוסיית הקרנפים. המידלדת, כמובן: פרצה בחוק הנמיבי מעניקה אישור לצוד חיות מוגנות אם הן מסכנות את החקלאות או את התושבים. וכשמחירה של קרן אחת הוא יותר ממה שחמולה מרוויחה בחודש, יש הרבה מאוד חיות מסוכנות.


 

אטושה היא השמורה המפורסמת ביותר בנמיביה. המדריכים נהנים לציין ששטחה גדול יותר מזה של מדינת ישראל, ובכל זאת, נדמה שכל החיות מסתובבות דווקא בצידי הדרכים. ממש עכשיו אנחנו מתעכבים מאחור עם הפורסטר של הפרטנרים ורואים פיל עצום. לפחות אני חושב שהוא עצום; אין לי

 אומדן מדויק כשמדובר בפילים שנמצאים שלושה מטרים ממני. אנחנו מדווחים על זה בקשר למקרה שהקבוצה תרצה להסתובב ולהגיע לראות אותו, ובינתיים מתקרב הפיל הידידותי לכלי הרכב. הוא פורס רחב את האוזניים ומרים את החדק גבוה לכבוד המצלמות שלנו.

 

קולו של חומי בוקע מהקשר: "חברים, רק בזהירות. שימו לב שאם הוא פורס אוזניים ומרים חדק, זה סימן שהוא עומד לתקוף".

 

אנחנו מתקדמים משם הלאה בנסיעה איטית, שקולה ומדודה.

 

כוס אומו, קר לי. אני בתוך השק"ש במחנה הלינה באטושה, שהוא גן חיות הפוך: בני האדם נמצאים בכלוב, מבוצרים מאחורי חומה ששומרת עליהם מחיות טרף. כמה עשרות תנים הצליחו להתגנב פנימה, ואפשר לשמוע אותם מסתובבים בלי פחד בין האוהלים, מחפשים אוכל בפחים ומתחת למכוניות. גם את האריה שהסתובב קודם ליד בור המים הסמוך עוד אפשר לשמוע. אלה נהמות נמוכות ומאופקות שמרעידות את האדמה ומרטיטות אותך מבפנים כמו בס במועדון ריק.

 

אם תחזרו אחורה אל שיעורי הגיאוגרפיה שלכם, בטח תיזכרו שעכשיו חורף בחצי הכדור הדרומי. ביום חם, אבל בלילה צונחות הטמפרטורות באזור הזה של נמיביה ב־30 מעלות. צריך להיות קצת מתחת לאפס. אז כוס אומו, קר לי. ואני גם מרגיש כמו אידיוט: בערב, כשהצינה השתלטה על המחנה, לפחות חצי מחברי הקבוצה שכרו צימרים על חשבונם. אורנה ושרון, שהאש הקדושה תברך אותן במילפיות נצחית, הזמינו אותי לישון על הספה בצימר שלהן. אני סירבתי, ועכשיו אין לי שום מושג למה. נראה לי שיצאתי הימבה.

 

לבקש מאפריקנים לעמוד בלו"ז זה כמו לבקש מתיכוניסט לגמור בחוץ. לא מילים שלי: זה מה שחומי אומר כשאנחנו ממתינים בבית ספר במחוז הנידח אושיקוטו לפתיחת טקס שהיה אמור להיפתח לפני חצי שעה.

 

הגענו לכאן אתמול בלילה כדי שנוכל להצטלם באור יום כשאנחנו תורמים לילדי בית הספר ומלמדים אותם לשיר "עוגה עוגה". הנסיעה נערכה בחשכה אפריקנית גמורה וארכה שעתיים וחצי, שבמהלכן נדחק הרכב של ענבר אל מחוץ לכביש בגלל רכב מתקרב, ורק נהיגה חד־ידית עילאית החזירה אותו לנתיב. בסופו של יום מפרך הלכנו לישון בכיתות, ואיזה פרחח כתב בגיר על הלוח 20 פעם: "יותר לא אעצור לסייע לילד פצוע".

 

חצי גורן של פורסטרים כבר מקיף את הבמה כשלצידנו מתנהלת שיחה בין שלושה שוטרים. "תראה מה זה", אומר אחד מהם. "אצל הישראלים, כשאומרים שמונה זה שמונה. לא כמו אצלנו, ששמונה זה לקראת 12". זה מצחיק אותי, אבל אני לא מספיק לחשוב על זה, כי תשומת הלב שלי הולכת למקהלת ילדים שמתקדמת לעברנו בשירה אדירה. הם יודעים שאנחנו מישראל, אבל לא בטוח שהם יודעים מה זה אומר, כי הם מזמרים בעונג מוחלט There's nobody like Jesus.

תשמע, אומר לי גידי מהטלוויזיה, במוזיקה ישו ניצח.

 

המיסיונרים הצעירים מצטרפים למאה התלמידים של בית הספר אונאנקאלי שכבר יושבים על הכיסאות בחצר החולית, ומחכים איתנו לטקס בסדר מופתי. זאת אומרת, התלמידים האפריקנים בסדר מופתי. המבוגרים הישראלים בהרצת בדיחות מאחורה. ועכשיו הגיע הזמן להרגיש טוב עם עצמנו: סובארו סחבה לכאן שני מחשבים שלמים מישראל בחסות חברת "בבילון" (כן, גם לי אין מושג איך היא תמשיך להתקיים אחרי זה).

 

שרים המנונים. לוחצים ידיים. מצטלמים על רקע הלוגואים של סובארו והספונסרים של המסע. נציגה מטעם הנהלת המסע עולה על במה מול כמאה ילדים נמיבים חסרי כל והוריהם, ומשמיעה באנגלית מילים נוגעות ללב ומלאות תקווה: "סובארו דרייב זה הרפתקה במכוניות הסובארו פורסטר החדשות שלנו".

 

על הבמה עומדת גם נציגת בית הספר. היא מאוד נרגשת מכך שכפות רגלינו הקדושות דורכות על אדמתם. היא גם מאוד מודה לנו על שני שערי הקטרגל שהבאנו וכמובן שגם על שני המחשבים, ומבטיחה שהם יחוברו לאינטרנט. החד־יד מגיח מעבר לכתף שלי. "ברכותי", הוא אומר. "הבאנו את הפורנו לנמיביה".

 

הטקס נמשך בשתי דקות דומייה לרגל איזה מכובד מקומי שמת, אבל בגלל שהרבה אנשים מתים במקום הזה, שתי הדקות נמשכות ארבע שניות.

 

על קיר אפור מאחורי הבמה יש כתובת גדולה שמזהירה את הילדים לא לגעת בידיים חשופות בנוזלי גוף כמו דם, צואה או שתן. נשאי האיידס מהווים קרוב ל־20 אחוז מהאוכלוסייה הנמיבית הבוגרת; זה אחוז נשאות מהגבוהים בעולם. מה שכן, האיידס הביא לנמיביה חולצות: לפחות אחד מכל חמישה ילדים בחצר לובש חולצה מכינוס או מפסטיבל נגד איידס. אם לא היה איידס, היו הרבה יותר אפריקנים עם הרבה פחות מה ללבוש.

 

אחרון עולה מנהל בית הספר. הוא אומר שהישראלים הם עם קדוש, מבקש שניתן לילדים לגעת בנו - אני מסתכל מסביב. גם לאלה עם הגזזת? - והטקס מסתיים כשלהקה של נערות עולה לשיר ולרקוד. אולי ראיתם את זה בתוכנית של גיא פינס. היה אייטם די ארוך.


 

37 אלף בדיחות סיפרנו לפני משחק הכדורגל מול נבחרת בית הספר אונאנקאלי. להלן מדגם מייצג: "חבר'ה, תורידו חולצות, שנוכל להבדיל בינינו"; "תשברו להם את הרגליים, הן נורא דקות"; "מי שחוטף התקף לב לבקש חילוף".

 

אונאנקאלי לחצו עלינו במחצית הראשונה והבקיעו שער מוצדק, אבל בשלב מסוים החל המחסור בוויטמינים להשפיע עליהם. רבע השעה השנייה אופיינה בשליטה לבנה שכמוה לא נראתה כאן מאז שנות ה־80.

סיימנו 1:1.

 

אחרי שלחצנו ידיים ביצענו את החלפת החולצות המסורתית, אבל לא לקחנו את שלהם אלא רק נתנו את שלנו. בעצם גם הוספנו כובע.

 

זה לא שינה הרבה. אולי אין דבר שיכול לשנות את אפריקה. ממש בקצרה, כשאהיה שיכור מווינטוק לאגר, אני מוכן לדון בשאלה אם משהו בכלל יכול לשנות משהו. 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים